לפני כמה ימים גמרתי בלבי להוציא סוף סוף את תוכניתי הישנה לפועל: לשכור גוי של שבת (או גויה - אני בעד שוויון הזדמנויות לנשים) שישמור במחשבי האישי את שלל הרעיונות שעולים בראשי דווקא במהלך השבת לצורך כתיבת המדור הזה. חבל שהקוראים היקרים יפסידו, עקב הזיכרון הקלוש שלי בגילי המופלג, את הרעיונות הנפלאים שעולים בדעתי בדיוק באמצע הקידוש, למשל. הגילוי הנאות מחייב שאשתף אתכם בתגלית מפתיעה, והיא שניחנתי בקורטוב של דעתנות (שיש הדורשים אותו לזכות, אך גם יש הדורשים אותו לגנאי). אבל יש מי שמנסים לקצוץ את כנפי הדעתנות שלי ושל הקולגות שלי, לפחות בכל מה שקשור לפוליטיקה. לאחרונה פרסמה הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית נייר עמדה בסוגיית התבטאויות פומביות של רופאים בענייני פוליטיקה ומדיניות. נייר העמדה הפך אקטואלי במיוחד בחודשים האחרונים, בעקבות מבצע 'צוק איתן'. הלשכה התבקשה להמליץ על הדרך הנכונה שבה יוכל רופא להתבטא פוליטית, כאשר מצד אחד עומדת לו זכות חופש הביטוי כמו לכל אזרח, ומאידך קיימת חובה לשמור על יחסי אמון עם מטופליו. בדיון המיוחד שקיימו חברי הלשכה נחשפו התבטאויות חריפות של רופאים – יהודים וערבים – הקשורות לאירוע החטיפה והרצח של שלושת תלמידי הישיבה, רצח הנער הערבי בירושלים ומבצע 'צוק איתן'. בסיכום הדיון פרסמה הלשכה את נייר העמדה ובו המלצות רבות. בין השאר, הלשכה ממליצה לרופאים להקפיד על התבטאות שמנוסחת בלשון מאופקת, אחראית וזהירה, על מנת שלא לפגוע בכבוד המקצוע. זה לא הגיל אז אולי קצת פחות דעתנות, וקצת יותר רגישות. המועצה להשכלה גבוהה החליטה בשבוע שעבר כי גיל הסף התחתון לקבלה ללימודי רפואה בישראל ירד מעתה ל‑18. עד כה היה גיל 21 המינימום כדי שתהיה "בשלות נפשית ובגרות גילית" למי שרוצה להתחיל ללמוד רפואה. כעת, במקום הגבלת הגיל, יתקיימו כקריטריון לקבלה מבחני אישיות מיוחדים שישקפו בצורה מהימנה יותר את הבשלות הנפשית יותר מאשר הגיל הכרונולוגי. ואכן, עד עתה תלמידי בית הספר לרפואה נבחרים על פי יכולות אינטלקטואליות והישגים לימודיים, בלי הערכה של רמת האינטליגנציה הרגשית והמיומנות התקשורתית הבין-אישית שלהם, שהן כה חשובות בעבודה עם מטופלים. עבודת מחקר מעניינת בנושא העלתה בצורה ברורה שאין התאמה (ולעתים אף קיים יחס הפוך!) בין ההצלחה של סטודנט לרפואה בשנים הפרה-קליניות שלו במבחנים העיוניים-תיאורטיים ובין ההצלחה שלו בעבודה הקלינית, סביב מיטת החולה. על מדים ותגים ומעניין לעניין, עוד התערבות מעניינת של לשכת האתיקה. במרכז הרפואי 'שיבא' החליטו להעלות את אחוזי החיסון של אנשי הצוות הרפואי בשיטה מעניינת. הוחלט שהרופאים והאחיות שהתחסנו יחויבו בנשיאת תג מיוחד בצבע ירוק, שיחובר לכרטיס העובד שלהם. תג הזיהוי יאפשר למטופל לדעת מי מבין אנשי הצוות הרפואי המטפלים בו חוּסן מפני שפעת. והנה, הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית מתנגדת נחרצות לנוהל הזה ונימוקה עמה. לדעתה פרסום קבלת החיסון באמצעות תגית או סיכה המוצמדת לדש הבגד סותר את זכותו של האדם על גופו, וגם את הזכות לסודיות רפואיות. ומה לגבי החולים? האם להם יש זכויות על גופם והופעתם? רופאים רבים טוענים שמבחינה רפואית חלק מהחולים יכולים ללבוש את בגדיהם האישיים, ולפחות - במקרים מסוימים - להתעטף בחלוקים פרטיים דומים לחלוקי בית החולים אשר מקלים על הבדיקה הגופנית ועל הטיפול. ולמרות זאת, הנוהג המקובל בבתי החולים הוא להקפיד שהחולה יהיה לבוש במדים של חולה, של מאושפז. הם מתעלמים מהצד המשמעותי כל כך של הלבוש הפרטי - כמה גילוי יש בכיסוי! בחירת האדם בבגד שהוא עוטה על גופו עשויה לסמל מכובדות וייחודיות. ולכן נטילת בגדיו על ידי הצוות הרפואי והלבשתו בבגדים אחידים של בית החולים עלולה לגרום למטופל השפעות רגשיות שליליות כמו תחושת אומללות, העצמת החולי, בושה ואף יצירת טראומה ממשית אצל מטופלים מסוימים. מסקנה שעלתה ממחקר חשוב שעסק בנושא היא שיש להציע לחולים ללבוש בגדים רגילים אם הם יכולים לעשות זאת מבחינה קלינית. אך למרות זאת, רוב המאושפזים בבית החולים לובשים בגדים שמספק להם המוסד הרפואי. מדובר בין השאר בחולים סיעודיים או תשושי גוף ונפש, חולים כרוניים שאינם נמצאים בתהליך טיפולי מסוים, שמאבדים את התקווה שמגלם בתוכו הכיסוי הפרטי. העיקר, לדעתי, הוא אפשרות הבחירה - כמה שהיא חשובה בדור שלנו. אולם לעתים הלבוש כולל גם צד ערכי-עקרוני. ישנם חיילים דעתנים שמצליחים לסובב את המערכת הצבאית לפי השקפת עולמם הטבעונית, בכך שהם רוצים לבחור את תכולת המדים. עד כה, חיילים שביקשו לקבל נעליים שאינן עשויות מעור או כומתה שאינה עשויה מצמר נדרשו להביא המלצות מרופא, מעורך דין וממפקד בדרגת סא"ל - אשר יעידו כי הם אכן טבעונים. על פי הנוהל החדש על החייל להביא המלצה רק ממפקד שמכיר אותו כדי לקבל נעליים נטולות עור או כומתה שאין בה צמר מן החי. האם מדובר ביחס כבוד לערכי מיעוט, או שמא קצת מעבר לכך? הסביבה על פי קטן ואם בנושאי טבעונות ושמירה על הטבע והסביבה עסקינן, אישי ואנוכי ראויים לשבח, לפחות שבח מתושבי מבוא חורון: כמה פעמים בשבוע אחד מאיתנו לוקח איתו ברכב את שקיות האשפה הענקיות שלנו, מלאות בכל טוב, כשיעדן הסופי הוא הפח השכונתי. ביישובי מטה בנימין, כמו בכל יש"ע, המדיניות היא לרכז את האשפה במיכלים גדולים בשולי השכונות, כדי למנוע סיכון לילדים שמתרוצצים בשבילים, ואולי גם כדי להפחית את מספר החתולים. אך פעמים רבות האשפה נשכחת ברכב בשעות הבוקר הלחוצות, וזוכה לטיול ארוך - פעם לשעלבים, פעם למרפאה בירושלים, פעם למרפאה בבני ברק - עד שאחד מבני הזוג שם לב לכך ומשליך את השקית הכבדה לאחד הפחים באזור הרחוק מאוד מהבית. נראה לי שאנחנו זכאים לפרס אזרחות טובה מטעם המועצה האזורית מטה בנימין. מה דעתכם? לתגובות: drchana2@gmail.com