אני יודע שנעמי שמר ז"ל נחשבת לאחת מקודשי ישראל, בעיקר בימין הישראלי הזוכר לה את ימי 'ירושלים של זהב' והשיבה אל בורות המים, ימי 'אל נא תעקור נטוע' וימי 'בהיאחזות הנח"ל בסיני'.
למרות כל זאת אני מבקש לתהות בקול רם תהייה שמעסיקה אותי במשך 19 השנים האחרונות (טוב, לא ממש כל 19 השנים, אבל מדי פעם זה צץ): מישהו יכול להסביר לי מה בדיוק הקטע עם השיר שתרגמה שמר המנוחה 'הו רב חובל'?
את השיר הזה תרגמה כזכור נעמי שמר לאחר רצח ראש הממשלה רבין ובביצועה של מיטל טרבלסי הוא הפך לאחד מסמלי האבל הלאומי על דמותו של יצחק רבין והכאב על הרצח שטלטל את המדינה (סמל שהרס לטרבלסי את הקריירה לאחר שהוזמנה מאז כמעט רק לעצרות זיכרון, אבל זה לא ממש קשור).
מאז הושמע השיר הזה בעיקר סביב יום הזיכרון לרבין וגם השנה אי אפשר לחמוק ממנו. אין ספק. השיר יפה, נוגע ללב, כתוב ומבוצע היטב ובהרבה רגש מתבקש, ובכל זאת אני מרשה לעצמי לשאול את עצמי (ועכשיו גם אתכם) מה בדיוק רצתה נעמי שמר לומר בשיר הזה? לאיזה חוף מבטחים הוביל בדיוק (לטעמה של שמר) ראש הממשלה המנוח את ספינת המדינה שלו?
סביר בהחלט ואפילו נצרך לכתוב אחרי רצח שכזה שירים על הכאב בעם, על הדרמה שקרעה את העם, על עצם הרצח והתחושות האישיות, על נוער הנרות ועוד ועוד. לא חסר היה על מה לכתוב (ולא, אני לא מדבר על תיאוריות הקונספירציה, אם כי גם זו אפשרות), אבל מה מביא משוררת הנחשבת לאשת ימין אמיצה שאינה נסחפת בזרם הכללי וניצבת מול חצים ודעת קהל עוינת להגדיר את היעד שאליו רבין הוביל, או ביקש להוביל, כחוף מבטחים שכולם מצפים להגיע אליו?
לא הצלחתי להבין איך נעמי שמר יכולה הייתה לתאר את העתיד שפוספס כעתיד שבו ספינתו של רב החובל תעגון לבטח ומסעה יושלם, עתיד שבו כל סכנות הדרך ואימי הים נוצחו, עתיד שבו הקהל צוהל עם זרי פרחים ופעמונים בעוד היא תתאבל באותה שעה גדולה וזוהרת על "אבי, רב החובל". (אם במקרה מישהו לא הבין, אז במילים פשוטות: עתיד שבו חזון שתי המדינות והשלום שאליו הוביל רבין מתיישם והעם כולו מריע בתשואות)
הבה נרגע, היום כבר מותר לומר זאת בקול רם: לא זרים ולא פרחים, לא פעמונים ולא צהלולים. דרך אוסלו שהובלה בידי ראש הממשלה המנוח הייתה רחוקה מלהביא לכיוונים הללו וכזכור ניתן היה לזהות זאת כבר אז עם האוטובוסים המתפוצצים והמטענים שהחרידו את מרכזי הערים. ניתן לשער שאם ספינתו הייתה מגיעה אל הנמל המשמעות הייתה (ואני רוצה להאמין שהתוצאה הייתה מתקבלת בניגוד לרצונו המקורי של רבין) קריעתה של הארץ הזו, חלוקתה והקמת ממלכת טרור בליבה, לא משהו שמצדיק דגלים ותרועות, לפחות לא ממי שאוהבים להגדיר כאשת ימין.
אז על כך לא שוררה המשוררת וברור בהחלט מדוע. ימי האבל לא היו ימים שבהם ניתן ונכון היה להעלות על נס את המחלוקת הפוליטית הקורעת את העם סביב הסכמי אוסלו. אני מבין שאלו לא היו ימים מתאימים לכתיבת שיר על הולכתו של עם שלם כשעיניו עצומות אל התהום כשברקע משמיעים לו תרועות חצוצרה ומחיאות כפיים רחוקות ממדשאות הבית הלבן. את כל זה אני מבין ומקבל, אבל להגדיר את מסעה של ספינת הקברניט הזה כמסע אל הנמל בו תעגון הספינה לבטח? לכך לא הייתי מצפה ממשוררת המוגדרת כבעל עמדות ימניות, כזו שכאמור עוטרה בתארי אומץ ועמידה מול איתני התרבות הישראלית הנוטים שמאלה ודרומה.
ויסלחו לי אוהביה ומעריציה. אכן, על לא מעט טקסטים מכוננים שהנחילה לנו ראויה המשוררת לכבוד יקר ותהילה. 'הו רב חובל' הוא לא כזה.