אחרי תקופה ארוכה של ציפיות ולאחריהן אכזבות, בקרוב זה יקרה. חוק מע"מ אפס לרוכשי דירה ראשונה יאושר בקרוב בוועדת הכספים ובמליאת הכנסת וייכנס אחר כבוד לספר החוקים.
במשרד האוצר, שאנשיו קיוו בשלב זה כבר להיות בעיצומו של יישום החוק, נערכים כעת על מנת לקבוע לחוק תאריך מוקדם ככל האפשר לכניסתו לתוקף. במשרד שואפים למצב שבו בין החקיקה ובין כניסת החוק לתוקף לא יעבור יותר מחודש. בנוסף לכך, ההנחה היא שמיד לאחר אישורו הסופי של החוק וקביעת תאריך כניסתו לתוקף, יתחיל השוק להתנהג כאילו החוק כבר חל. הקבלנים יתחילו לחתום עם לקוחות על עסקאות שתאריך תחולתן יהיה בתאריך כניסתו של החוק לתוקף, ובכך למעשה יקדימו את האפקט שהחוק צפוי ליצור בשוק.
ההערכה של מרבית העוסקים בענף היא שתוך זמן קצר צפויה התנפלות על מאגר הדירות שעומד בקריטריון המחירים שקבע האוצר. מדובר בקריטריון מורכב, מאחר שבחוק נקבע מנגנון פיקוח מחירים, שמטרתו לנסות למנוע מצב שבו כניסת החוק לתוקף תיצור עליית מחירים. על פי המנגנון, מלבד מחירי המקסימום לזכאות חולקה הארץ לאזורי מחיר, ובכל אחד מהם יפרסם השמאי הממשלתי מחיר מקסימום למ"ר, שמחושב לפי 95 אחוזים מהמחיר הממוצע למ"ר באותו אזור בתקופה האחרונה. רק דירות שיימכרו במחיר המקסימום או נמוך ממנו יאפשרו לרוכש לזכות בהטבת מע"מ אפס. בשלב זה, על פי הערכות הקבלנים, קיימות בארץ בין 12 אלף ל‑18 אלף דירות שעונות לקריטריונים, ולמחרת אישור החוק צפויות דירות אלה להתחיל להימכר בקצב מהיר.
תוכנית נוספת שצפויה לצאת לדרך במקביל לתוכנית מע"מ אפס היא תוכנית מחיר מטרה של שר השיכון אורי אריאל. על פי התוכנית הקבלן יצטרך להצהיר מראש על מחיריהן הסופיים של הדירות כחלק מתנאי הזכייה במכרז הקרקע. בניגוד למע"מ אפס, שעוררה התנגדות בקרב כלכלנים, מחיר מטרה נחשבת לתוכנית ראויה, אם כי לא כזו שתשנה את פניו של השוק כולו. התוכנית אינה זקוקה לחקיקה או להליכים מורכבים אחרים, אולם משרד האוצר בהנחיית השר לפיד מחזיק אותה כבת ערובה כדי להבטיח את תמיכת הבית היהודי בתוכנית מע"מ אפס. בניגוד לתוכנית מע"מ אפס, בתוכנית מחיר מטרה צפוי פער של קרוב לשנה בין כניסתה לתוקף ובין תחילתו של שיווק דירות על פי התוכנית. הסיבה לכך היא שתוכנית מחיר מטרה תבוא לידי ביטוי רק כאשר יתחיל שיווק הדירות בידי אותם קבלנים שזכו במכרזי מחיר מטרה. המכרזים, כאמור, יתחילו להתפרסם רק אחרי כניסת חוק מע"מ אפס לתוקף.
שר האוצר ושר השיכון התחייבו במהלך השנתיים האחרונות לכך שבשנת 2014 ייבלמו מחירי הדירות ובשנת 2015 הם יתחילו לרדת. כניסת התוכניות השונות לתוקף תעמיד את התחזית האופטימית הזאת במבחן קרוב מאוד.
כמה עולה חוט
התנועה לחופש המידע ביקשה, ולאחר מאמצים רבים גם קיבלה, את רשימת הספקים החיצוניים של משרדי הממשלה ואת פירוט מהות ההתקשרות עם כל אחד מהם. מדובר ברשימה מעניינת מאוד, משום שבניגוד לתקציב המדינה, שנותן לכל תת-סעיף הוצאה כותרת יבשושית שפעמים רבות אינה אומרת דבר, כאן נחשף אופיין האמיתי של רבות מההוצאות. מטבע הדברים, מה שמשך את תשומת לב הם סעיפי ההוצאה הפיקנטיים ביותר. כך למשל עסקה התקשורת בשאלה מדוע הוציאה מדינת ישראל 148 אלף שקלים על "חוט תפירה לבן". הוצאה נוספת שעלתה לכותרות הייתה התעמלות לנשים במשרד האוצר והתעמלות לגברים במשרד האוצר. כתבים טובי רואי ומהירי חיפוש שמו לב גם למקרר שנרכש לרכבו של מנכ"ל משרד החקלאות, ולמקרר דומה שנרכש בעבור רכבו של סגן שר האוצר, מיקי לוי.
אם תנברו בעיתונות הכלכלית של השבוע האחרון תוכלו למצוא פרטים רבים נוספים, חלקם מטופשים, אחרים מבדחים ומרביתם חסרי כל משמעות. אולם, כמו תמיד, גם הפעם ניתן היה לשמוע מיד את קולותיהם של הפופוליסטים הקבועים. סתיו שפיר, למשל, מי שעשתה קריירה מעימותים קולניים עם יו"ר ועדת הכספים ניסן סלומינסקי, לא ויתרה גם הפעם על ההזדמנות. "הסכומים האסטרונומיים שמבוזבזים על ידי הממשלה מוכיחים עד כמה זה קריטי להתעקש ולהבין לאן הולך כל שקל", היא כתבה בדף הפייסבוק שלה. "אני לא אומרת שסדנאות הכשרה לפקידי האוצר אינן חשובות, אבל מישהו צריך להבין שכסף לא גדל על העצים - אלא משולם במיסים מעבודה קשה מאוד של אזרחי ישראל. ולכן כשמזמינים שירות חיצוני, הטבה או צ'ופר, צריך להתמקח ולקבל את המחיר הטוב ביותר, וגם לדעת לוותר על מותרות מיותרות. אבל כשמשרדי הממשלה יודעים שהם יכולים להסתיר את הפרטים על הבזבזנות שלהם מהציבור, אין להם סיבה להתעקש על מחיר. כשאין שקיפות, אל תתפלאו שהכסף שלכם הולך לאיבוד בגן החיות".
שמעתם פקידי אוצר, בזבזנים שכמותכם? "הכסף לא גדל על העצים". תלמדו מחברת הכנסת שפיר "להתמקח ולקבל את המחיר הטוב ביותר", וגם, תחזיקו טוב, "לדעת לוותר על מותרות מיותרות".
אלא שמרבית הסעיפים הפיקנטיים אינם כל כך בזבזניים. לא מדובר במותרות מפנקות במיוחד, ועובדי המגזר הציבורי לא צריכים לקבל תנאים נלווים טובים פחות מאלו שמקובלים במקומות עבודה רבים במגזר הפרטי. מה שכן חשוב הוא השקיפות השוטפת. אילו מדובר היה בנתונים שמתפרסמים על בסיס קבוע, באופן שקוף ויזום על ידי משרדי הממשלה, הם היו תופסים כותרות פעמיים, אולי שלוש, וזהו. רק דברים חריגים מאוד או מושחתים מאוד היו מקבלים תשומת לב. עצם הניסיון להסתיר וחוסר השקיפות הבסיסית, הם שיוצרים את התהודה הציבורית הבעייתית, ומביאים לעתים רחוקות גם לסעיפי הוצאה מופרכים.