בסופו של דבר הסיפור היה הרבה יותר קל מהמצופה. לא היה צורך בהמתנה של שבועות או חודשים. הרפובליקנים זכו בניצחון מוחץ וכבשו את הסנאט כבר בשבע ורבע בבוקר על פי שעון ישראל, כאשר המושב במדינת איובה נפל לידם והרוב שלהם עשוי רק לגדול.
בכל המדינות שבהן ציפו הדמוקרטים למהפך לטובתם הם נחלו אכזבה, בעוד שמדינות שהרפובליקנים סימנו כיעד נפלו בזו אחר זו. בחירות האמצע שהסתיימו הן סטירה בפרצופו של אובמה, שבטיפשותו הכריז שהמדיניות שלו עומדת להכרעת הבוחר. על פי המדגמים, אי שביעות רצון ממדיניותו של אובמה הייתה שיקול חשוב בהצבעה, ובכך מודים גם הדמוקרטים. אפשר היה לחוש את הרתיעה מאובמה, האליל שהכזיב, על פי מספר המועמדים הדמוקרטים שהפצירו בנשיא לא להשתלב במסע הבחירות שלהם כי הוא עלול רק להזיק.
אולי הסימן המובהק ביותר לכישלונו של אובמה היה הניסיון הנואל לגייס לבחירות את נושא הגזע, ובכך להמריץ את השחורים להגיע לקלפיות בהמוניהם ולהציל את המועמדים הדמוקרטים המאוימים. כבר ב‑2008 האשימה הילרי קלינטון, יריבתו של אובמה בהתמודדות על המועמדות הדמוקרטית, את אנשיו בכך שהם רומזים שהצבעה נגדו נובעת ממניעים גזעניים. הפעם זה היה יותר מכוער. בצפון קרוליינה ובלואיזיאנה הזהירו הסנאטוריות הייגן ולנדריו בתעמולת הבחירות שלהן שאם יכבשו הרפובליקנים את הסנאט תחזור ארה"ב לעידן רצח השחורים – טענה כוזבת בסגנון "אל-אקצה בסכנה". בפועל, לאחר שש שנות אובמה חלה הרעה ביחסים בין שחורים ללבנים בארצות הברית.
אובמה בשיא הצלחתו נהנה משני העולמות גם יחד. מצד אחד הוא הציג את עצמו כמועמד המסמל את סוף עידן הגזע בפוליטיקה האמריקנית, מצד שני הוא דרש הנחות, וכעת בשקיעתו הליברלים מתבכיינים שגזעו השחור היה בעוכריו. התיאור הזה סותר את המציאות. כאשר נבחר אובמה לראשונה, גם אחוז גבוה של רפובליקנים - שלא לדבר על רוב הבוחרים המגדירים את עצמם כעצמאים - היה מוכן להעניק לו אשראי, וכעת הם הפנו לו עורף.
ארוכה הדרך לנשיאות
הניצחון הרפובליקני אינו מבשר בהכרח את המשך ההצלחה גם בבחירות לנשיאות ב‑2016. היה קל יחסית לנצח השנה, כאשר הרפובליקנים מכל הזרמים מאוחדים סביב ההנחה שהבחירות הן משאל עם על אובמה, וכולם שללו אותו הן על בסיס תפקודו והן על בסיס מדיניותו. לגייס מחאה נגד שלטון קיים זה סיפור קל יחסית. קשה יותר להוכיח שביכולתך למשול טוב יותר.
כשהיא שולטת מעתה בשני בתי הקונגרס, המפלגה הרפובליקנית תצטרך להכריע בין שני זרמים בתוכה. מצד אחד יהיו מי שיבקשו להוכיח שביכולתם לנהל מדיניות פרגמטית ולהגיע להסכמים עם המיעוט הדמוקרטי בשני בתי הקונגרס, ולפעמים אפילו גם עם הנשיא אובמה. לעומתם יהיו רפובליקנים שיבקשו לנצל את הרוב שלהם על מנת לפרק את מה שהקים אובמה. יהיה מעניין לראות מה יעשו הרפובליקנים לדוגמה עם חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שהדמוקרטים העבירו אותו על אף התנגדותם של הרפובליקנים. האם ינסו לשרש אותו כליל או יסתפקו בהכנסת תיקונים בחוק? או מה יעשו בתחום ההגירה, בהתחשב בכך שאחד מכל שבעה מצביעים הוא ממוצא היספני?
הרפובליקנים עמדו במצב דומה בין השנים 1994‑1996 מול הנשיא ביל קלינטון, והם הפסידו בקרב הזה בגדול. ההבדל הוא שהפעם מי שינהיג אותם הוא יו"ר בית הנבחרים ג'ון ביינר ומנהיג הרוב החדש בסנאט מיטש מקונל - צמד שועלים פוליטיים לעומת האידיאולוג הנוקשה ניוט גינגריץ' שהנהיג את הרפובליקנים מול קלינטון. דווקא עוצמת הניצחון הרפובליקני תחזק את מי שמבקשים מדיניות תקיפה יותר מול אובמה, שיטענו כי הבוחרים העניקו מנדט לכך. מקונל נתן ביטוי לתחושה הזאת כאשר הבטיח להיאבק מול אובמה כבר מהשבוע הראשון, אבל תוך כדי דיבור התרכך וטען שהיריבות אינה חייבת להיות תמידית. אובמה מצדו הזדרז להודיע על רצונו לשיתוף פעולה על מנת להזיז דברים.
קרש קפיצה לנשיאות
ההתמקדות במהפך בסנאט היא טבעית, היות שניצחון הרפובליקנים שם ישפיע בטווח המיידי. אבל ייתכן שהמרוצים לתפקידי מושלי מדינה ישפיעו יותר על הבחירות לנשיאות. בהיסטוריה הפוליטית האמריקנית, תפקיד המושל מהווה קרש קפיצה לנשיאות יותר מתפקיד סנטור. הבוחר יבקש לראות ניסיון ניהולי מוכח כאשר יחליט על הנשיא הבא. הניסיון הכושל עם אובמה, שצץ משומקום, רק חיזק את הכמיהה הזאת. שנית, חוסר שביעות הרצון ביחס לקונגרס פסח בינתיים על מושלי המדינות. בהתאם לכך, המון כספי תרומות זרמו למרוצים לתפקיד המושל על תקן מי שמשקיע - משפיע. מושל מדינה שמסוגל להציג קבלות מבחינת שגשוג כלכלי במדינתו, איזון תקציבי ויכולת להתמודד עם בעיות כמו משבר הפנסיות, יזכה לאוזן קשבת.
אחד הקרבות המרים ביותר התרחש במדינת ויסקונסין, שם הצליח המושל הרפובליקני סקוט וולקר לשמור על כיסאו. וולקר הרגיז את האיגודים המקצועיים כאשר במסגרת חקיקה ל"שיקום תקציבי" הוא הטיל הגבלות על הסכמי עבודה קולקטיביים. לדוגמה, העלאה במשכורת לא תחרוג מהעלייה באינפלציה, ועובדי מדינת ויסקונסין יידרשו, בניגוד להסכמי העבר, להפריש יותר לביטוחי בריאות ופנסיה. כולם מכירים בעובדה שהזכויות שקיבלו עובדי מדינה בשנות השובע מהוות אבן ריחיים על התקציב, אבל מנגד נפל פחד האיגודים עליהם. האיגודים סימנו את וולקר כמטרה לחיסול פוליטי, אבל הוא שרד ובכך הפך לגיבור במפלגה הרפובליקנית ומועמד פוטנציאלי לנשיא או סגן נשיא. מבין המושלים הרפובליקנים הבולטים ששמרו על תפקידם אפשר למנות גם את מושל אוהיו ג'ון קסיץ', שהצליח ללכת באותו כיוון של וולקר אבל בצורה נינוחה יותר - וכולם מכירים בחשיבותה של מדינת אוהיו כשדה קרב קריטי ממערכות הבחירות הקודמות לנשיאות. גם מושלת ניו מקסיקו סוזנה מרטינז נבחרה מחדש - אישה והיספנית בכרטיס אחד.
לאור המשברים הבינלאומיים הרבים, ברור שמושל בעל שאיפות לנשיאות ייאלץ לארגן לעצמו במהירות צוות של יועצים-חונכים בתחום היחסים הבינלאומיים. אחד מאותם יועצים אולי יזכה בפיס, ובסוף המרוץ שיחל רשמית בינואר 2016 עם הבחירות המוקדמות הראשונות (אבל למעשה כבר באמצע 2015) ימצא את עצמו בתפקיד מזכיר המדינה או היועץ לביטחון לאומי.