בחוץ כבר ירד החושך. נכדתי בת הארבע עמדה לחצות את המדרכה, כאשר היא הבחינה בנחיל נמלים שחורות שכיסו את האזור שעמדה לחצות. מבוהלת ממראה הנמלים, היא קפאה במקומה מתוך חרדה וחוסר אונים.
מהי חרדה?
על מנת לשרוד ולהישאר מוגנים בעולמנו, מוחנו מצויד במערכת בהלה. מערכת זו נועדה לשרת אותנו על ידי הנעתנו לזהירות כשאנו נתונים בסכנה. כבר בגיל שישה חודשים ברחם יש לעוּבר מערכת בהלה פועלת. בהמשך היא תעזור לילד לפתח זהירות, דאגה ומוּדעוּת.
מדובר במערכת בהלה המערבת את המערכת הלימבית, את ההיפותלמוס (האזור במוח אשר מפקח על מערכת העצבים), מערכת העצבים העצמאית, מערכת הקשב, המערכת האנדוקרינית ונוירוטרנסמיטרים מיוחדים רבים. מערכת הבהלה ממלאת תפקיד חשוב בהתפתחות, וההורים מהווים את השפעת המפתח בכך שהם מוודאים שהמערכת הזו ממשיכה לפעול בדרך בריאה.
רגשות חרדה - בהיותם לא בטוחים, מעוררי דאגה וחסרי מנוחה - הם רק קצה הקרחון, לא רק אצל ילדים אלא אצל כולנו. מתחת לרגשות אלה מתרחשים דברים רבים שאנו איננו מודעים להם – כימית, פסיכולוגית ורגשית. כמעט אין קץ לְמה שיכול להפעיל את מערכת הבהלה הזו, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו. כשאנו מרגישים חרדה, פירוש הדבר שאנו מבוהלים.
מה גורם לילדים להיכנס לבהלה?
ילדים נכנסים לבהלה כשמשכיבים אותם לישון, כשתינוק חדש מצטרף למשפחה, כשהם הולכים לגן או לבית ספר, כשהם נשלחים לפנימייה, כשהוריהם מתגרשים, כשהדובי נעלם, כשהם מבינים שמוות הוא חלק בלתי נמנע מהחיים, כשהם נדחים על ידי חברים, כשמישהו כועס עליהם וכן הלאה.
מקורות בהלה אלה ברורים למדי, אך קיימים גם מקורות בהלה נסתרים - ההבנה שההורים אינם יכולים לשמור על ביטחונך, שמשהו רע עלול לקרות למישהו שאתה אוהב, ההרגשה שקשה מדי להתמודד איתך, שאינך יכול לעמוד בציפיות של אחרים, שאינך חשוב למישהו שחשוב לך או שאתה חייב לשמור על סוד שעלול להפריד בינך לבין האנשים היקרים לך.
כל הדברים הללו גורמים חרדה והרגשה כרונית לא ברורה שאינך בטוח, שאתה מודאג וחסר מנוחה. אלו החוויות הסובייקטיביות של מערכת בהלה מופעלת, גם אם איננו רואים מה מבהיל אותנו.
ילדים אינם רואים מה מבהיל אותם משום שאז החוויה תהיה פגיעה מדי. החרדה שחשים הילדים מושרשת בפחד מפני פרידה מאנשים ודברים שהם מקושרים אליהם. היא מתבטאת בפחד מפני חושך, נמלים, רעשים, צללים, מפלצות בארון ותנינים מתחת למיטה. ביחס להורים וילדים, פרידה ופחד מפני פרידה נמצאים בסימן עלייה בחברה המודרנית, וכמוהם גם החרדה. מעולם בהיסטוריה לא הייתה תקופה שבה ילדים נפרדו מהוריהם במספרים חסרי תקדים כאלה, בגילים כה צעירים ולמשך שעות ארוכות כמו עכשיו.
מניעת בעיות בהלה ופתרונן
היקשרות עמוקה למבוגר אוהב היא המפתח לעזור לילדים לחוש בטוחים ולמנוע את הבעיות הנובעות מבהלה. אם הכול מתנהל כהלכה, הילד יפַתח יחסים אלה עם הוריו בשש השנים הראשונות לחייו. אבל כשיחסים אלה משתבשים בשל שעות ארוכות בגן כשהילד צעיר מאוד, הוא אינו יכול להיקשר עמוקות ונשאר בתחושת חוסר ביטחון. מערכת הבהלה שאמורה להזהיר אותנו מפני סכנה במצבים מסוימים הופכת עכשיו לתקועה, ביוצרה מצב קבוע של חרדה ורמות קורטיזול (הורמון הלחץ, המתח) במערכת הילד. במצב זה, תשומת הלב נעשית פזורה והלמידה הופכת לבלתי אפשרית.
לבעיה צומחת ומתפתחת זו נוסף השימוש ההולך וגובר בנוהלי משמעת מבוססי פרידה – בידוד, העמדה בפינה, הושבה ב'כיסא חשיבה', ההתייחסות המתעלמת, האיום בתוצאות, מתן אולטימטומים וסנקציות – שמוסיפים לבהלה של הילד, אם בבית ואם בכיתת בית הספר. לא פלא שילדים רבים מאובחנים כסובלים מ-ADD (הפרעת קשב). אין כל דבר לא תקין אצל ילדים אלה, הם פשוט מבוהלים וסורקים את הסביבה ללא הרף כדי לאתר מהיכן באה הסכנה.
הפתרון לבעיית החרדה אצל ילדים הוא לאפשר להם להירגע במסגרת הבטוחה של יחסי היקשרות. מעונות היום, הגנים, בתי הספר וכל מסגרת שבה מטפלים בילדים חייבים להפוך חלק מ'כפר ההיקשרות'.
הורים, מורים ומטפלים צריכים כולם לוודא שהילדים מקושרים בצורה נאותה למי שאחראים להם, ושהיקשרויות אלו מתפתחות בצורה עמוקה. עליהם לאסוף באופן קבוע את הילדים הנתונים לטיפולם במשך היום, לצמצם את הפרידה בחיי הילדים עד כמה שאפשר, לגשר על הפרידות מהבית למעון או בית הספר, ולקשר בין המבוגרים המטפלים בהם. נהלים וריטואליים אלה מהווים הבדל עיקרי בהתפתחות הבריאה של הילדים, לרבות מערכת בהלה בריאה.
המטרה העליונה של ההתפתחות היא שהילד יהפוך לגמרי אינטגרטיבי - קוגניטיבית, רגשית וחברתית. שאיפתנו היא שהילד יוכל להסתגל לדברים שמבהילים אותו ולגלות בתוכו את האומץ נוכח הבהלה. כדי שמיומנות זאת תתפתח דרושות שנים, ודבר זה לא יוכל לקרות אם אנו דוחפים כל הזמן את הילד לבהלה. עלינו לסוכך עליהם מפני בהלה ככל שאנו יכולים, כדי שאט אט הם יוכלו להסתגל למקרי חוסר התוחלת המבהילים של החיים.
בעת שנכדתי ניצבה קפואה לפני הנמלים וביקשה לחצות את המדרכה, הצטרפתי אליה, נטלתי את ידה ואמרתי: "בואי נספור עד שלוש ואז נרוץ ונקפוץ מעל הנמלים!". זה מה שעשינו והגענו בבטחה לצד השני - יחדיו. סיפור זה הוא משל. כשילדינו ניצבים בפני בהלה עלינו לאחוז בהם, לשמור אותם מקושרים אלינו ולעזור להם להגיע לצד השני בבטחה. אז הם יוכלו לגדול ולהפוך עצמאיים.
פורסם לראשונה בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן