כשסורנדה הרוכל עובר בין סמטאות הטמאל ומכריז על כך שעיתון הבוקר בידו, אני יודעת שהשעה היא בדיוק שבע ושלושים. מן הצריפים המאובקים מגיחים בעלי הדוכנים טרוטי עיניים, פוסעים אל הנהר לרחצה של שחרית.
פיסות הבד הדבוקות לגופם של נהגי הריקשות לא מצליחות להגן עליהם מפני צינת הבוקר. הם מבעירים מדורה קטנה ונואשת מתחת חלון הבית שלנו. ילדי רחוב מזי רעב יורדים מקופסת הקרטון שעליה ישנו הלילה ומצטרפים אל האש המאולתרת.
דפיקות על הדלת, הראשונה קלושה והשנייה כבר נמרצת יותר, מנערות אותי ליום חדש.
"אני תקועה", היא אומרת לי מיד כשאני פותחת, "תקועה לגמרי". היא תקועה אבל האצבעות שלה זזות מהר מהר בתוך הכיסים. ככה זה לפעמים, הנפש כבויה אבל הגוף עוד ממשיך לפרפר. בתוך שניות היא חוצה את המפתן ונופלת על הספה שלנו. אין לה עוד מה לומר. היא שותקת. אמרה מספיק.
לא תמיד יש צורך להכביר במילים, והרי הפנים העצובות שלה מספרות סיפור שלם. אני שותקת יחד איתה. מביטה בה. כמה ימים שהיא יושבת בבית חב"ד שקטה ומהורהרת. מדי פעם הייתה שואלת שאלה זו או אחרת אך רוב הזמן ישבה דוממת, מביטה בצעירים העליזים סביבה במבט עגום. אנחנו לעולם לא חוקרים. יודעים שבאיזשהו שלב הסיפורים יגיעו מעצמם. אבל לפעמים הייתי רוצה שהרגעים האלה של טרום-שיחה יישארו לנצח, שמחוגי השעון יעמדו. זה הקושי בלהיחשף לעוד סיפור חיים כואב, לעוד מבט אפור.
רבקי הקטנה קוראת לי בקול בכי. כעת היא מכורבלת בחיקי. גלית מושיטה לה את האצבע והילדה בלי להסס סוגרת את כף ידה הזעירה על שלה. לגלית יש צל חיוך על הפנים, כל כך הייתה זקוקה לחום אנושי. רבקי משיבה לה בחיוך טהור ומהדקת את אחיזתה. מגע רך ובטוח. לא שופט. לא מתנשא. גלית כבר צוחקת אליה בפה מלא שיניים. ככה זה. לילדים הרכים שלנו יש סגולות מרפא והשפעה עצומה. הם שליחים לא פחות מאיתנו.
"אז מה את אומרת, חני?" היא שואלת, "מה אני עושה עם החיים שלי?". היא מספרת שהגיעה לנפאל לפני חודשיים וחצי. את הטיול של אחרי צבא היא עשתה בדרום אפריקה כבר לפני עשר שנים. קיצרה את המסע. הנופים לא קסמו לה. כל שרצתה היה לשוב ארצה ולהקים משפחה. תמיד אהבה ילדים.
בגיל שלושים ושלוש היא מצאה את עצמה בודדה. מאחוריה נישואין קצרים וכואבים שהסתיימו בלי ילדים ועסק שכשל שנה לאחר הפתיחה. היא ציפתה לתמיכה מהמשפחה ומהחברים הקרובים אך גם שם נחלה אכזבה. מאז היא לבד.
כשהייתה רוצה להרגיש טוב עם עצמה הייתה נוסעת לבקר בשדה התעופה. שם האנשים תמיד שמחים. ההתרגשות תמיד אמיתית. אז היא הייתה עומדת בין קהל ממתינים נרגשים, מעמידה פנים שגם היא מחכה למישהו קרוב. משם חזרה לבית הריק.
עד שהחליטה שגם היא נוסעת.
היא ארזה את התרמיל המאובק שהיה מאופסן בעליית הגג ונסעה לחפש את האושר. חודשיים וחצי היא מחפשת בכל פינה אפשרית. שמעה שבמזרח אפשר להתחבר לרוח שבך. אז היא ניסתה, כי מה לא עושים בשביל למצוא את האושר?
היא השתתפה בסדנת שתיקה, נרשמה לקורסי יוגה, למדה על דתות המזרח במנזר בכפר קופאן. לפני שבוע חשבה אולי בכל זאת תקפוץ לרובע המטיילים. שישי בערב. הפסקת חשמל מתמשכת. אולי תיכנס לבית חב"ד לאכול משהו. למרות שהבטיחה לעצמה שלא תיסחף אחרי כל הצעירים האלה שרק יוצאים מהארץ ומיד מחפשים את החב"דניקים, זו הרי תופעה מוזרה שיש להוקיע. אז היא תבוא רק כדי לשתות מרק חם כי שמעה שהאוכל שם לא רע.
כשהגיעה ראתה משפחה עם ילדים והרבה מאוד אנשים יושבים איתם, כולם עם חיוך על הפנים. מוזר. מדוע הם שמחים כל כך?!
היא לגמה את המרק ורצתה כבר לצאת מהמקום, אבל אז נעמד השליח של בית חב"ד והתחילו לדבר על פרשת השבוע וזה היה דווקא די מעניין. הוא אמר בין השאר ש"לכל מקום שיהודי מגיע, לכל מעשה שיהודי עושה – יש סיבה, יש תכלית. גם אם הוא לא מבין אותה באותו הרגע. גם אם הוא מרגיש חסר תועלת...".
נו, הלוואי, היא חשבה לעצמה באירוניה.
מיד לאחר מכן התחילו שירי השבת, שירים שמעולם לא שמעה. משהו במילים כבש את לבה אז היא שוב התיישבה. על הקיר שליד מקום מושבה תלויה תמונה גדולה של איש מבוגר שאור גדול קורן מפניו, זקנו לבן ועיניו עיני תכלת מחייכות. המראה שלו הילך עליה קסם. נראה שהחיוך המעודד שלו מיועד אך ורק לה, והיא הרי שכחה מתי חייכו אליה בפעם האחרונה.
כשכל אחד בתורו סיפר את מה שעבר עליו השבוע, כמו משפחה אחת גדולה, היא הניחה את התיק על משענת הכיסא ומצאה עצמה יושבת עד לפנות בוקר.
מאז היא אצלנו.
"אני מנסה ומנסה", היא לוחשת ספק לי ספק לעצמה, "לא מצליחה למצוא סיפוק בחיים. לא מצליחה לשקם את עצמי. מרגישה שהחיים של כולם זורמים על מי מנוחות. לכולם טוב ונעים. רק אני נשארתי לבד, בחוץ".
אני מביטה בה וכל כך מבינה אותה. האמת, מי לא מרגיש קצת תקוע לפעמים, במידה זו או אחרת?
הטור המלא 'גלויה מקטמנדו' מתפרסם מדי חודש במגזין פנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן