שוב ושוב קושרת ארה"ב את שחרור פולארד בעסקאות מדיניות כאלה ואחרות. פולארד מסרב באצילות מדהימה להיות חלק מכל עסקה והמשך ההתעללות בו מעמיד את ארצות הברית במקום מוסרי שאינו שונה בהרבה מכל ארגון אחר שמחזיק בן ערובה.
ראש הממשלה, שנחוש לקדם את חוק הלאום, צריך להבין שאין שום הבדל בין פולארד היהודי, שהקריב את עצמו למען מדינת הלאום היהודי, ובין כל שבוי אחר של כוחות הביטחון. אבל מאסרו של פולארד אצל "ידידתנו" הגדולה מרחיק מתודעת הישראלים את גודל הטרגדיה ועוצמת ההפקרה. אחרי ככלות הכול, פולארד נמצא באמריקה – לא באיראן.
ביקרתי כמה וכמה פעמים אצל יהונתן. תמיד התפעלתי מעוצמת אישיותו, אבל מביקור לביקור נוכחתי כיצד מידרדרת בריאותו. בכל פעם שחזרתי מביקור פרסמתי את רשמיי באתרי אינטרנט ישראליים, ותמיד נדהמתי לראות לצד התגובות האוהדות גם תגובות של אזרחים מן השורה שמזדהים עם האמריקנים. "פולארד בגד בארה"ב – וזו בעיה שלו". כלומר, יש לא מעט ישראלים שההזדהות שלהם עם הדוד סם עמוקה יותר מההזדהות עם ארצם שלהם. האם ניתן היה לדמיין ישראלי שמזדהה עם שוביו של המרגל הישראלי אלי כהן, שהוצא להורג בדמשק?
ההזדהות הבסיסית של אזרחי ישראל עם ארה"ב עומדת לפולארד לרועץ, ומאפשרת לממשלות ישראל השונות לחמוק מאחריותן לשחרורו. אילו היו לפולארד יחסי ציבור כמו לגלעד שליט או קשרים אצל ראש הממשלה שרון כמו לטננבוים – כבר היה יוצא לחופשי מזמן.
לא רק זרם תת קרקעי של אנטישמיות ואינטרסים ציניים בממשלים האמריקניים מנעו עד כה את שחרורו של פולארד. יותר מדי מעורבים בפרשה תפסו מאז לכידתו עמדות מפתח בצמרת הישראלית. ישראל עשתה הכול כדי לדרדר את מצבו המשפטי ולהבטיח החמרה קשה מאוד בעונשו. פולארד עצמו סיפר לי כיצד ניסה נציג ישראלי שביקר בכלאו לשכנע אותו להתאבד.
אולם ככל שחולפות השנים, נראה כי עיקר האשמה בהמשך ההתעללות מצוי כיום בארה"ב. ראש הממשלה נתניהו עשה מעט מדי ומאוחר מדי, אך לפחות היה היחיד מבין כל ראשי הממשלות שניסה בכנות להביא לשחרורו. אם חלילה וחס ימות פולארד בכלא, יצטרף המרגל הישראלי לראול ולנברג, ללוחמי צבא דרום לבנון ולרשימה הולכת ומתארכת של אנשים שמסרו את נפשם בעבורנו ואנחנו בגדנו בהם בגידה איומה ונוראה.