כאשר באים לבחון את מצב הכלכלה במדינה כלשהי, נהוג לעשות שימוש בשורה של מדדים, המכונים גם אינדיקטורים כלכליים.
ביניהם ניתן למצוא, למשל, את שיעור התעסוקה, השכר הממוצע, מדד אי השוויון ועוד. אולם מלך המדדים הוא התמ"ג, התוצר המקומי הגולמי. נתון זה מבטא למעשה את סך כל המוצרים והשירותים המיוצרים באותה מדינה. החישוב של התמ"ג איננו פשוט, ולכן נתון סופי (בניגוד להערכות), ניתן לקבל רק כמה חודשים לאחר התקופה הנמדדת. על התמ"ג אפשר להביט בשתי דרכים: התמ"ג המצרפי של המדינה והתמ"ג לנפש. על מנת להבין מה משמעות שתי צורות המבט, נבצע השוואה פשוטה בין שתי מדינות: סין וארצות הברית.
התמ"ג הכולל של ארצות הברית עמד בשנת 2013 על 16,720,000 מיליון דולר. התמ"ג הכולל של סין עמד באותה שנה על 13,370,000 מיליון דולר. לכאורה, ניתן לומר שכלכלתה של ארה"ב גדולה מזו של סין ב‑25 אחוזים. זהו פער גדול, אבל בהחלט לא בלתי נתפס. אך אם מחלקים את התמ"ג במספר הנפשות באותה מדינה, ומחשבים את התמ"ג לנפש, הנתונים נראים כבר לגמרי אחרת. התמ"ג לנפש בסין עמד בשנת 2013 על 9,862 דולר, ואילו התמ"ג לנפש בארה"ב עמד באותה שנה על 52,432 דולר, יותר מפי חמש. לאור זאת, ברור לכל בר דעת, כי האינדיקציה הטובה לעושרה של אומה היא התמ"ג לנפש ולא התמ"ג המצרפי.
נתוני הצמיחה המתפרסמים מפעם לפעם בישראל מתייחסים כמעט תמיד לתוצר המצרפי. ובאמת, אם מסתכלים על התוצר המצרפי שלנו, הוא צומח בקצב בהחלט מרשים, במיוחד אם לוקחים בחשבון שישראל היא מדינה מפותחת. אך ישראל שונה ממרבית המדינות המפותחות בנתון אחד מרכזי: קצב גידול האוכלוסייה. בעוד שבמרבית המדינות המפותחות האוכלוסייה כמעט שאינה גדלה, בישראל קצב גידול האוכלוסייה הוא גדול מאוד, ונע סביב 1.9 אחוזים בשנה. כלומר, צמיחה של 1.9 אחוזים בתוצר המצרפי בישראל משמעותה קיפאון מוחלט בתוצר לנפש. ברבעון כמו זה האחרון, שבו התוצר המצרפי ירד ב‑0.4 אחוזים בחישוב שנתי, ירד התוצר לנפש בשיעור משמעותי עוד יותר - למעלה משני אחוזים בחישוב שנתי.
בעשרות השנים האחרונות כלכלת ישראל היא כלכלת יצוא מפותחת, מתוחכמת מאוד, ובסקטורים מסוימים מובילה בעולם כולו. אך למרות זאת, ישראל אינה מצליחה כבר שנים רבות להעפיל לצמרת המדינות המפותחות, ואפילו לא להגיע לממוצע שלהן. התוצר לנפש בישראל (כ‑35 אלף דולר ב‑2013) עומד על כ‑75 אחוזים מהממוצע של מדינות ארגון המדינות המפותחות, OECD. הסיבה לכך היא במידה רבה קצב גידול האוכלוסייה הגבוה במדינה, המושפע הן מעלייה והן משיעור ילודה גבוה, חריג במדינות בעלות פרופיל דומה לזה של ישראל. בלי הרחבה משמעותית מאוד של מגזר התעשיות עתירות הידע, להיקפים שגם הם יהיו חריגים בגודלם היחסי, תתקשה ישראל להדביק את הפער מול העולם המפותח.
העלאה מינימלית
סכסוך העבודה שהכריזה ההסתדרות בדרישה להעלאת שכר המינימום עורר פעם נוספת את הוויכוח בנושא. מצד אחד עומדים אלו שסבורים שהעלאת שכר המינימום תפגע בתעסוקה ובמגזר העסקי ותביא לעליית מחירים. מנגד עומדים אלו שסבורים שמדובר בצעד מתבקש, אשר ישפר את מצבם של העובדים החלשים ביותר.
אף על פי שמדובר בשאלה שהיא לכאורה עובדתית, נעשו בישראל מעט מאוד מחקרים באופן יחסי בסוגיה זו. גם המחקרים שנעשו התייחסו לתקופות מוקדמות יותר, ולא להעלאות משמעותיות בשכר המינימום בשנים האחרונות. מחקר אחד, משמעותי מאוד, נערך בנושא זה בבנק ישראל לפני שנים לא מעטות, על ידי מי שכיום היא נגידת הבנק, ד"ר קרנית פלוג, יחד עם ניצה קסיר, גם היא מבנק ישראל, ויונה רובינשטיין מאוניברסיטת תל אביב. המחקר הראה באופן ברור כי העלאת שכר המינימום משפיעה על התעסוקה בעיקר בענפים שבהם התוצרת הישראלית צריכה להתחרות עם תוצרת מיובאת. בענפים הללו העלאת שכר המינימום מקטינה באופן מובהק את מספר המועסקים.
לעומת זאת, בענפים שבהם התחרות מול חו"ל אינה משמעותית, העלאת שכר המינימום אינה פוגעת בכמות המועסקים, אלא מגולגלת לפתחו של הצרכן בדמותה של עליית מחירים. קבוצה שלישית של ענפים, שאינה רלוונטית לדיון הזה, היא זו שבה רמות השכר גבוהות משמעותית משכר המינימום. בענפים הללו העלאת שכר המינימום פשוט איננה מורגשת.
המחקר שערכו פלוג, קסיר ורובינשטיין עסק בהעלאות שכר שהתרחשו בין השנים 1973‑1994. אם ננסה לבחון את הסוגיה בעקבות נתונים עדכניים יותר, יש לבחון את מה שקרה בעקבות העלאת שכר המינימום הבולטת האחרונה, שהייתה בשנים 2006‑2007. על פי המודל הפשטני, העלאת שכר המינימום צריכה הייתה לגרור עלייה באבטלה. אולם בפועל זה לא קרה ושיעור התעסוקה בישראל המשיך להיות גבוה מאוד. ההסבר לכך נעוץ בעובדה ששיעור החיסכון בקרב משתכרי שכר מינימום הוא נמוך מאוד. כמעט כל שקל נוסף שהם משתכרים חוזר למגזר העסקי בדמות צריכה. התוצאה היא שההפסד למגזר העסקי זניח באופן יחסי.
עם זאת, יש מגזר אחד ספציפי שבו הפגיעה היא משמעותית מאוד: העסקים הקטנים והזעירים. זהו מגזר שבאופן שוטף פועל בשולי רווח נמוכים במיוחד, ולא פעם המעסיקים במגזר הזה לא מרוויחים הרבה יותר מעובדיהם. בשביל עסק זעיר עם שניים-שלושה עובדים, העלאה משמעותית בשכר המינימום של העובדים עלולה להוריד את בעל העסק בעצמו מתחת לשכר המינימום. לעסקים כאלה גם אין אורך נשימה שמאפשר לספוג עליות שכר למשך זמן מה, עד שהאיזון חוזר בעקבות העלייה בצריכה. כל העלאה בשכר המינימום שלא תכלול צעדים ייעודיים לתמיכה במגזר זה, תגדיל במידה ניכרת את שיעור קריסת העסקים למשך תקופה משמעותית. יתר המגזרים יוכלו לעמוד בצעד כזה, ובאופן מסוים עשויים אפילו לצאת ממנו נשכרים בתוך תקופת זמן לא ארוכה במיוחד.