המצווה המרכזית ביותר בחג החנוכה, המלווה אותנו מדי ערב בחג, היא הדלקת נר חנוכה.
כידוע, נתקנה מצווה זו לזכר הנס של נרות המנורה, נס פך השמן. לפיכך, שאלה מתבקשת ויסודית מאוד היא הבנת היחס שבין שתי המצוות הללו: מצוות הדלקת נרות המנורה ומצוות הדלקת נר חנוכה.
בתפילת 'על הניסים' אנו מציינים כי לאחר הניצחון במלחמה וטיהור המקדש, "באו בניך... והדליקו נרות בחצרות קדשך". רגילים להבין זאת בהקשר להדלקת המנורה, אך המנורה נמצאת בהיכל, והחצרות אינן ההיכל. לכן נראה לומר שמדובר על הדלקת נרות החנוכה בעזרות, המכונות חצרות ה'. מדוע טורחת תפילה זו להדגיש כי הדלקת נרות החנוכה נעשתה בעזרות?
נראה כי נרות החנוכה, הדלוקים בחצרות ה', מקבילים לעבודה הנעשית בעזרה. במקורות קבליים מזהים את העזרה עם עולמות העשייה, הבריאה והיצירה. אלו עולמות בהם מתקיימת עבודת בירורים בין הרע לטוב (פרדס רימונים לרמ"ק, דרך מצוותיך לבעל הצמח צדק, מצוות בניית מקדש). דבר זה דורש מהאדם לשתף את כוחותיו בעבודת אלוקיו. ואכן, בעזרה מוצב מזבח גדול מימדים, מזבח העולה, שעליו נאמר כי "אף על פי שאש יורדת מן השמים, מצווה להביא מן ההדיוט" - על ידי הכהנים (יומא כא ע"ב). עם זאת, עבודה זו חייבת להתבצע מתוך קדושה, ולמרות שעצם הכניסה לעזרה לא מחייבת קידוש ידיים ורגליים, כל כהן שמשתתף בעבודה בעזרה על גבי המזבח חייב לקדש את ידיו ורגליו.
לעומת זאת, הדלקת נרות המנורה היא בהיכל ה', מקום המביא לידי ביטוי את התבטלותו המוחלטת של האדם כלפי הקב"ה. לפיכך, אסורה הבאת "אש מן ההדיוט" להדלקת המנורה, והיא חייבת להגיע מאש המערכה הדולקת על מזבח העולה. אפילו עצם הכניסה להיכל מחייבת את הכהן בקידוש ידיים ורגליים. לפיכך, ההיכל מזוהה על ידי הקבלה עם עולם האצילות, העולם העליון ביותר שכולו אלוקות, שבו לא שייכת עבודת הבירורים בין הטוב לרע המתרחשת בשאר העולמות.
מתבטלים או משתתפים
אם כן, ההבדל היסודי בין עבודת ההיכל לעבודת העזרה נעוץ בתפקיד הניתן לאדם על ידי אלוקיו. בהיכל הוא נדרש להתבטלות, ובעזרה - להשתתפות. כבר במדרש נשאלה השאלה מדוע נסמכה פרשת המנורה לפרשת קורבנות הנשיאים. בשתי פרשיות אלו נפגשות שתי הבחינות הללו. פרשת המנורה, המבטאת את בחינת העזרה, ופרשת קורבנות הנשיאים, המבטאת את בחינת ההיכל. המדרש עומד על הפער בין שתי הבחינות: "הקורבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו" (מדרש רבה במדבר טו, ו). הרמב"ן מסביר את דברי המדרש כמכוונים כלפי הדלקת נר החנוכה: "לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו" (רמב"ן במדבר ח, ב). לפיכך, כדי לבנות תמונה שלמה של היחס בין הדלקת נרות החנוכה ונרות המנורה, נתעמק גם ביסוד ההדלקות עצמן.
יסוד מצוות הדלקת נרות המנורה קשור בתמידיות ההארה, "ואתה תצווה את בני ישראל... להעלות נר תמיד" (שמות כז, כ). נחלקו הראשונים בהבנת ציווי זה. שיטת הרמב"ם היא שהנרות יהיו דלוקים בכל עת, ולפיכך על הכהן להדליק את המנורה בבוקר ובערב. "הטבת הנרות בבוקר ובין הערביים מצות עשה... והדלקת הנרות היא הטבתם, ונר שמצאו שלא כבה מתקנו" (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פ"ג ה"י-ה"יג). בלשון ר' חיים מבריסק, בביאור דעת הרמב"ם, "שעיקר מצוותה הוא שיהיו הנרות דולקים תמיד" (חידושיו להלכות ביאת המקדש, פ"ט ה"ז). אמנם לפי שיטת רש"י, שסובר כי הדלקת הנרות הייתה רק בערב, הנרות היו דלוקים רק בלילה (רש"י שמות שם, שבת כב ע"ב ד"ה ובה היה מסיים ועוד). אך ברור שגם לפי שיטתו, לא לחינם בחרה התורה בביטוי "תמיד" לגבי הדלקת המנורה. במדרש מסופר בשם רבי חנינא סגן הכהנים ש"מעשה ניסים היה במנורה, משהיו מדליקין אותה מראש השנה לא הייתה מתכבה עד שנה אחרת" (תנחומא פרשת תצווה סימן ג'). במציאות זו, של הארה מתמדת, האדם מצווה להתבטל באופן מוחלט בפני אלוקיו. יתר על כן, הדלקת המנורה עצמה אינה מוגדרת כעבודה, ולפיכך זר שהדליקה אינו חייב מיתה (יומא כד ע"ב). בזמן שהמנורה דולקת נוצרת הרמוניה בין כל שבעת הנרות, הממוקדת בנר המערבי, ולפיכך אין בה אף איסור הדלקה מנר לנר.
לגבי יסוד מצוות הדלקת נרות החנוכה נפלה מחלוקת בגמרא: האם הדלקת הנר עושה את המצווה, או הנחת הנר עושה את המצווה (שבת כב ע"א). להלכה נפסק כי הדלקה עושה מצווה. כמו כן, הדלקת הנר היא דווקא על פתח הבית הפונה כלפי חוץ. יוצא אם כן שיסוד המצווה הוא האדם, המביא אש מן ההדיוט, ובה הוא מדליק את נר החנוכה על ידי עשיית מעשה.
בזמן חורבן הבית, עבודת המנורה, שהיא המבטאת את בחינת ההיכל ומתמקדת בהתבטלות האדם כלפי אלוקיו, מקבלת את צורתה של עבודת מזבח העולה, המבטאת את בחינת העזרה והשתתפות האדם בעבודת אלוקיו. בעומק העניין, כוח ההארה של תורתו של אהרון הכהן מתבטא על ידי הארת המנורה. אך עם החורבן, כוח זה ממשיך להאיר את אור התורה על ידי נרות החנוכה, המוארים על ידי כלל ישראל ומכוונים חוצה. הם מבטאים תקווה להחזרת הארת המנורה, המבטאת את ההארה הפנימית, בקרוב.