בשביל מה באתי לעולם?

על נח, למשל, נאמר "זה ינחמנו". תפקידו היה לנחם את הדור, אך הוא לא עשה זאת. הוא לא מימש את שמו. ההורים תמיד אומרים לנו דברים על עצמנו: "הילד הזה, כמה דמיון יש לו. הוא יהיה פַּסל", "הילדה הזאת כל כך חזקה ברצונות שלה. היא תהיה מינימום ראש ממשלה". 

הסימן השני הוא השם שלנו. שמך מגלה את הייעוד שלך, הפרטי והכללי. בכל שם יש צד טוב וצד פחות טוב, ועלינו לחיות עם חוסר האיזון הזה ולהשלים אותו. 

למה הכוונה? וכי איך אשכח את שמי? 

לחיות זה למצות את הכישרון המיוחד שד' נתן רק לך. לחיות משמעו לא לעבור בברכה שלא בורכת בה. אפשר לנסוע כל החיים במסלול אחר מהמסלול המיועד לך - ללמוד משפטים כשאת צריכה לרפא בצמחים ארומטיים, לרפא בצמחים ארומטיים כשבעצם היית צריכה ללמוד משפטים, להיות פקידה כשהתפקיד שלך בעצם הוא לרקוד ולשמח נשים. כמה עצוב להחמיץ את ייעודך בחיים. 

להתרכז בתפקיד אחד קטן

בדרך כלל הטעות שלנו הפוכה: במקום למצוא את הייעוד הבלעדי שלך ולמצות אותו, את מתפזרת על פני מיליון תפקידים שהם יותר מהתפקיד הקטנצ'יק שד' נתן לך. את רוצה לממש מיליון ייעודים, אך זכרי שבאת לעולם לדבר אחד קטן. 

אז איך, למען השם, אגיע לממש את התפקיד שלי?! זו הגלות, אומר רבי נחמן מברסלב, הגלות היא כשאין עצה. את קמה בבוקר ולא יודעת אם להיות שמחה או מדוכאת, טובה או רעה, ללבוש שמלה או חצאית, להתפלל או לא, להתפלל את כל התפילה או חציה, נוסח ספרדי או אשכנזי, להתאפר או לא, למרוח בעיניים שחור או כחול. את כל הארון כבר פיזרת על המיטה. 

ד' שם אותנו במצרים – עד היום. עד שמשיח יבוא. אנו עדיין בגלות. איך אנחנו אומרות בליל הסדר, "הרעו אותנו המצרים". מה שעושה אותנו רעות זה להיות בתוך מְצר, להיות במצור. כיצד לא ניפול לשם, ונוכל לטפס ולצאת טובות מהמצור? 

כשאת במצור את עלולה ליפול למחשבה: "זהו, מכאן לא אצא". כולנו לוקות בזה. "לעולם לא אמצא את אהבת חיי", "בעלי לעולם לא יהיה נורמלי", "לא ארזה לעולם", "לנצח אהיה ענייה", "אני אסחב את החובות האלה לעולמי עד". זו מחשבה של מצור. זו מחשבה נוצרית, זו תשתית האמונה שלהם: "הקשיבי", הם אומרים, "הסבל איננו דרך כי אם ייעוד. באת לעולם לסבול ולהיות קורבן. ויה דולורוזה, חיי סבל, הם הם האידיאל". כשאת חושבת בכניעה "ככה ד' רצה ואלה הם חיי. כפרת עוונות", דעי לך שאין מחשבה נוראה מזו. 

אבל לפני שהוא פתח את הפה והתחיל לדבר, כותב רש"י, נסתלקה שכינה ממנו והתחיל אומר דברים אחרים. אומר לו הקב"ה: לא. אני משכיח ממך את כל הידיעה הזו ומטשטש ממך את הפתקים. למה? למה??? הלוא אילו ידעתי שאתארס בראש חודש אדר תשע"ג הייתי שמחה כל כך, עושה הכול בשמחה, ממצה את כל הזמן שנשאר לי - אכול ושתֹה כי מחר מתחתנים! לא כיף?

השפת אמת לפרשת ויחי אומר "כי קודם גלות הגוף - גלות הנפש". אין ייסורים בלי סוף אם אינך אומרת בנפש "אני יודעת שזה לא ייגמר לעולם". הפסיקי ליפול ברוחך. למה? כי הגוף תלוי בנפש. יעקב רצה לגלות שבאמת אין רע יורד מן השמים, והרע נעשה רק על ידי חסרון המקבלים. הרע בעולם הוא שקר, ולכן יש לו סוף וקץ, כי לשקר אין רגליים. ואם האנשים היו יודעים את האמת הזאת, לא היו שולטים בהם הגלות והייסורים. 

פורסם לראשונה בפנימה

לרכישת מנוי לחצי כאן