כפפה כפפות בית חולים
כפפה כפפות בית חוליםthinkstock

פרופסור אבינועם רכס, יו"ר בית הדין של ההסתדרות הרפואית, קורא לקדם את חוק 'מוות במרשם רופא' בישראל.

במאמר שפרסם באתר 'דוקטורס אונלי' מתייחס פרופ' רכס המשמש גם פרופ' אמריטוס לנוירולוגיה ב"הדסה" לפסק הדין של השופט רחמים כהן מבית המשפט המחוזי בתל אביב, ובו הותר כזכור לרופאים לסיים את חייו של חולה אלמוני הנמצא בשלב הסופני של מחלת ניוון שרירים.

פרופ' רכס מגדיר את פסיקתו של השופט כפסיקה אמיצה המקדמת את זכות הפרט על חייו ועל מותו מעל ומעבר לחוק "החולה הנוטה למות-2005".

"בית המשפט אף מתווה את הדרך הראוייה לעשות זאת: יש לחזור ולקבל את בקשתו של החולה לסיים את חייו מתוך הכרה צלולה והבנה של משמעות הבקשה על המשך חייו. היה והתקבלה בקשה כזו, ניתן יהיה "לבצע הפחתה הדרגתית של קצב ההנשמה, עד למינימום, תוך מתן סדציה פליאטיבית" ולהביא בכך למותו המיידי. בכך קיבל בית המשפט את עמדת היועץ המשפטי לממשלה במקרה זה, כי יש לבצע הפחתה הדרגתית של קצב ההנשמה עד למינימום ושל ריכוז החמצן כך שלא יתבצע ניתוק בפועל ממכונת ההנשמה ולמראית העין לא תיפרץ מסגרת חוק החולה הנוטה למות", כותב רכס.

לדבריו פסק הדין אותו הוא מגדיר כנבון "בא לתקן את חופש ההחלטה שנלקח מהשופטים בשל חוק החולה הנוטה למות. הוא מצביע על שתיים ממגרעות החוק הקשות ביותר: חולה בניוון שרירים – אף שהוא משותק ואינו מסוגל לנשום בכוחות עצמו ועלול למות בכל רגע, אם תהיה תקלה במכשיר ההנשמה – אינו נחשב "נוטה למות". לפיכך, החוק אינו חל עליו ולא ניתן לקבל את בקשתו לסיים את חייו. עוד אוסר החוק על ניתוק אקטיבי ממכונת ההנשמה, דבר שחייב את הפרקליטות למרבה הצער בלוליינות משפטית, על מנת לקבל את בקשתו של החולה; לא החולה נותק מהמכשיר, המכשיר הוא שנותק למעשה מהמטופל. אין ספק כי החוק במתכונתו הנוכחית חייב בשינויים דחופים".

פרופ' רכס מזכיר את ההיסטוריה של חוק החולה הנוטה למות ומציין כי "פסק הדין התקדימי בעניין זה ניתן בשנת 1996 על ידי השופט משה טלגם ז"ל, המשנה דאז לנשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, בעניינו של איתי ארד ז"ל, שגם הוא היה חולה במחלת ניוון שרירים ונזקק למכשיר הנשמה".

טלגם, סבור רכס, יכול היה אז, טרם נחקק חוק "החולה הנוטה למות", להיות נחרץ וישיר יותר בפסק דינו: "אין לחבר את המבקש לכל מכשיר של הנשמה או החייאה מתמדת ואם חובר יש להפסיק את החיבור משיתברר כי אין אפשרות לקיים חיים ללא עזרה מתמדת". את דברי השופט טלגם מגדיר פרופ' רכס כ"מילים אמיצות, בהירות וחדות כתער".

איתי הורדם, לבקשתו, ונותק ממכשירי ההנשמה ב"הדסה" ביום 4.10.1998. פרשת חייו ומותו הביאה כעבור 8 שנים לאישור חוק "החולה הנוטה למות" בכנסת.

פרופ' רכס קורא למחוקק הישראלי להמשיך ולקדם את החוק הלאה: "מה דינו של חולה מתייסר "נוטה למות", שחייו אינם תלויים ב"אמצעים מלאכותיים" אשר את הפסקת השימוש בהם הוא יכול לדרוש כדי למות? חולים כאלה אינם יכולים לממש את זכותם האנושית והאזרחית הבסיסית למוות מוקדם וגואל, ובשם החוק הם נידונים להמשיך ולהתייסר. החוק אינו אוסר על אדם הרוצה בכך להתאבד, אך סיוע במעשה כזה הוא עבירה פלילית. מציאות זו הביאה לא פעם גם למצב נואש של מוות כפול, שבו רוצח בן משפחה הבריא את זה החולה, כדי לגאול אותו מייסוריו, ומתאבד מיד לאחר מכן". רכס מציין כי "כך גם קרה בפרשה הטרגית של ד"ר מוטי שטרליד מבית החולים "קפלן", שגאל בירייה את בתו קרן, שהתייסרה במחלת סרטן סופנית וביקשה את מותה, והתאבד מיד לאחר מכן. האם זה הפתרון שאנו, כחברה, מציעים לאותם חולים סופניים המתייסרים בקץ חייהם ולבני משפחתם?", הוא שואל.

פרופ' רכס מביע תקווה "שגם בכנסת הבאה יימצא אותו חבר כנסת אמיץ, אשר ירים את הצעת החוק וייחדש את מאמץ החקיקה". זאת בהמשך להצעות החוק "מוות במרשם רופא" של חבר כנסת חיים אורון בכנסת הקודמת וחבר הכנסת עפר שלח בכנסת הנוכחית, הצעות שלא עברו.

"החיים אינם מותירים לנו כל ברירה. שהרי אין להשקפתי שום עיקרון או אמונה היכולים לכפות על אדם חולה במחלה סופנית להמשיך ולהתייסר ללא תקווה, כנגד רצונו החופשי לבחור במוות", הוא מוסיף וכותב וחותם את דבריו בציטוט מתוך דבריו של מנתח הלב הנודע, פרופ' כריסטיאן ברנרד: "בשנותי הרבות כרופא למדתי שהמוות אינו תמיד האויב. הוא לעתים הטיפול הרפואי הנכון. לעתים קרובות הוא משיג את מה שהרפואה אינה יכולה עוד להציע – סוף לייסורים".

שאלות של אתיקה, מוסר, רפואה דת נפגשות שוב במרחב הציבורי הישראלי.