שלג בבית אל
שלג בבית אלישי קרוב

קר, מתתכנסים כל בני המשפחה בבית.

בחוץ שומעים את הרוחות שורקות, לפעמים גם ענפים של עצים שניתקים ממקומם.

מול כל הניתוק הזה שורה בבית אווירה חמה של ליכוד, חום ושמחה. תחושת "ביחד" אופפת את כולם.

הילדים הלכו לשחק בשלג בחוץ, מדי פעם "קופצים" הביתה להתחמם ויוצאים שוב, כאילו לא למדו או לא רצו ללמוד, שקר, אבל ממש קפוא, שם - בחוץ.

התיאור הכמעט פסטורלי הזה שייך לאלו ששפר עליהם מזלם ויש להם בחלקם, מה שנקרא: "שלום בית", זוגיות טובה ואוהבת. גם אם יש מהמורות בדרך, יש בסיס איתן וחזק של קשר קיימא, שלא במהרה ינתק. מול הניתוק בחוץ והקור שוררות בבית האהבה האחוווה השלום והרעות.

אבל מי אמר שזו נחלתם של רק אלו ש"שפר עליהם מזלם"? האם 40 יום קודם יצירת הוולד כאשר משדכים בן פלוני לבת פלוני מנבאים להם כמה אחוזי הצלחה יהיו לזוגיות שלהם? האם זה נקבע מראש?

וודאי שלא, כי אלו מסוג הדברים שהם בבחירתו של האדם לגמרי, כפי שהוא בוחר גם את מידת יראת השמיים שלו.

נכון, יש טיפוסים נוחים וטיפוסים יותר מורכבים – אבל המורכבות הזו כל-כך מתאימה, אם רק נשכיל לתעל את האנרגיות שמושקעות בוויכוחים לכיוון אחר, לכיוון מצמיח ובונה. להסתכל על השוני בינינו, ליהנות ממנו, למצוא בו את המעלות. למצוא את הטוב שבשני ולראות כיצד "הרע" שבו, החלק שכה שונה ממני, תורם לי, מתקן אותי. כך גם אני זוכה להאיר את הטוב שבי, הקב"ה נותן לי הזדמנות לתת מעצמי, נותן לי את הזכות לבנות בבן זוגי משהו אחר שלא היה בו קודם – והוא בונה בי כך גם קומות של גדלות רוחנית-אנושית.

הבניין המשותף הזה, הנתינה ההדדית הזו, לא מתוך תחושה של התנשאות או עליונות של זה מעל זה אלא מתוך ענווה, ענווה פשוטה של איש ואישה פשוטים שעושים את תפקידם, זוכים לתת, להצמיח, להיות שותפים בבניין ישראל. נותנים מעצמם כי לכך נוצרו, כי כך ה' רצה בעולמו וכך בנה אותו: "עולם עומד...ועל גמילות חסדים". לעשות זאת בישרות, בנאמנות לתפקיד, באהבה ובשמחה של השלמה, של יצירת משהו שלם יותר, בי, בבן זוגי ובבית הנאמן שלנו בישראל, ולהתמלא בכוחות נפש למשימה הגדולה הזו. שנזכה!