יש אנשים שמעייפים אותי: הם גם וגם וגם. אני קוראת סיכום קצר של קורות החיים שלהם, ומבינה שכנראה שמדובר בדמות דמיונית. אין אנשים כאלה.

כך למשל קראתי שצוערי קורס חובלים של חיל הים תרגלו יממה וחצי בלי שינה, במסגרת שבוע הפוך, שבו היום הופך ללילה והשעות מיטשטשות. גם השעונים וגם הטלפונים הסלולריים נלקחים מהצוערים, והרעיון המרכזי הוא לבלבל את השעון הביולוגי שלהם, כדי שיוכיחו שהם מסוגלים לתפקד גם במצבי קיצון ותחת לחץ. וזה עובד, רובם עומדים בזה. מי היה מאמין.

אולם לא הכול תלוי באימון ובכושר. מחקר מצא כי פרט לאכילת ברוקולי וריצה ושמירת בריאות קפדנית, גם הגיל שבו אנו תופסים את עצמנו משפיע על תוחלת החיים שלנו. אנשים שמרגישים צעירים יותר מגילם האמיתי נהנים מירידה יחסית בתמותה. הגיל שבו אנו תופסים עצמנו משקף את הערכתנו לגבי מצב הבריאות שלנו והמגבלות הגופניות שלנו ואת דרך ההתמודדות שלנו עם מצב זה. ויש לכך השלכות על תפקוד הגוף ועל בריאותו. בקיצור: הכול בראש.

ידוע שחיי חברה חיוביים גם הם משפיעים רבות על איכות החיים ואריכות החיים, ושהבדידות היא חוויה קשה מנשוא. ועדיין, לא ברור בחיי היומיום עד כמה חיבור חברתי חשוב לכל אדם. זה מאוד תלוי באופי. באוניברסיטה מכובדת בארצות הברית נערך מחקר שבו נתנו לנחקרים לצפות באופן יחידני בסרטי וידאו, כאשר אחד מהמשתתפים בכל קבוצה זכה לצפות בסרטון משובח יותר משראו האחרים. לאחר הצפייה הושארו חברי הקבוצה לשיחה. נמצא שהמשתתף שצפה בסרטון יוצא הדופן הרגיש מיד לאחר הצפייה טוב יותר מאחרים, אבל פחות טוב מאחרים לאחר האינטראקציה החברתית. לא נוח להיות חריג, אפילו חריג לטובה.

יוצאים לעור

והנה לפניכם פעילות חברתית למניעת תחושת הבדידות אצל הפרט החולה. אגודת הפסוריאזיס הישראלית ערכה צעדה להגברת המודעות למחלה, תחת הכותרת "פסוריאזיס היא לא מחלה מדבקת". ישנם בישראל כ‑240 אלף חולים במחלה הקשה הזאת, המתבטאת במשטחי עור אדומים ובקשקשת לבנה על פני מקומות שונים בגוף. בשל המאפיינים החיצוניים שלה, נקשרה למחלה סטיגמה מוטעית שמדובר במחלה מדבקת, מה שכלל אינו נכון עובדתית. אבל הסטיגמה הזאת מאלצת רבים מהחולים להתמודד עם בושה ואפליה במסגרות שונות.

אגודת הפסוריאזיס חרטה על דגלה לפעול לשיפור איכות החיים של החולים מול חברי הכנסת, משרד הבריאות, הביטוח לאומי והציבור הרחב. הצעדה נערכה בשדרות רוטשילד בתל אביב בהשתתפות מבוגרים וילדים חולי פסוריאזיס מכל רחבי הארץ, כולל בני משפחה וחיות מחמד. הצועדים לבשו חולצות צהובות עם הכיתוב "פסוריאזיס היא לא מחלה מדבקת", החזיקו בלונים צהובים שעליהם כתוב "פסוריאזיס לא מדבק", וכן שלט גדול עם המסר הזה בעברית ובאנגלית. הצעדה התקיימה במזג האוויר החורפי והגשום, והמשתתפים צעדו עם מטריות צהובות שהוכנו מבעוד מועד.

כוחו של ביקור חולים

בכנס השנתי של החמ"ד בסימן "המשפחה כצוק איתן" שהתקיים בחנוכה, זכיתי לשמוע הרצאה מרתקת מפיו של פרופסור יהונתן הלוי, מנכ"ל 'שערי צדק', על נפש וגוף. הוא חזר שוב ושוב על דברים שאף אני מתוודעת אליהם מדי יום - היותה של משפחה תומכת ערך רפואי חשוב בהחלמה. חולה שמחובר לאנשים אחרים מוצא מקור לתמיכה, עזרה ושיקום, וככל שרשת החיבורים שלו רחבה יותר סיכוייו להחלים עולים בהתאמה. הוא סיפר, בין השאר, על תצפיות שבהן מציאות של בן זוג אוהב מעלה את סיכויי ההחלמה, וכן ביקורי קרובים.

כמנהל מחלקה פנימית מזה שנים הוא שיבח את התופעה שבולטת בעיקר בקרב בני עדות המזרח של מסירות נפש וכיבוד הורים משובח במיוחד. בין השאר הוא סיפר שכאשר עולה אפשרות ליטול איברים מנפטר שנושא כרטיס אדי, אם אחד מילדיו הרבים מתנגד החתימה בטלה ומבוטלת. דרך אגב, מעניין לציין שלדבריו בדרך כלל דווקא הילד הפחות מסור, שממילא היה מודע פחות לרצונותיו האמיתיים של ההורה (ואולי אף הם חשובים לו פחות), הוא זה שמתנגד למלא את רצונו האחרון בנושא זה, בנימוק של שמירה על כבוד הנפטר.

בלדה לחובש

ואם פתחנו במצבי קיצון בקורס חובלים, נסיים במשיכה של אימוני החובשים עד קיצוניות. כאשר אחד מבניי שירת בגולני, החליט סמל המחלקה באמצע נסיעה לילית מהירה בשטח בנגמ"ש שהחובש חייב בדיוק עכשיו להתאמן בהחדרת אינפוזיה דו-צדדית לאחד החיילים. וכך, תוך כדי שהנגמ"ש קופץ בשטח, בחשיכה גמורה, התעלל החובש בוורידי החייל המתנדב. אך להפתעת כולם הוא הצליח להחדיר את המחטים הגדולות של האינפוזיה בדיוק במקום, בשני הצדדים! אני לא האמנתי למשמע אוזניי, אך בניי החיילים לא הבינו בכלל את תמיהתי: אם החובש לא יתאמן במצבי קיצון כאלה, איך הוא יוכל לטפל במצבים דומים באירוע אמת? ובינינו, אף אני למדתי כך ליטול דם מחולים. תורה היא, וללמוד הם צריכים.

לתגובות: [email protected]