הדר גולדין הי"ד
הדר גולדין הי"דפלאש 90

קשה עד כדי בלתי אפשרי לשכוח את קורות אותו יום שישי ארור. הזיכרון חד, צורב ולא מרפה, ובייחוד בימים הללו, בהם התקשורת עסוקה בהשלכות שהיו לכאורה להתנהלות החיילים והקצינים במסע הקשה והמייסר להצלת הדר גולדין הי"ד.

השעה הייתה בערך שש בבוקר, אני וסגן מפקד הפלוגה עומדים בכיפת הטנק ותוך כדי ביצוע משימות התצפית וההגנה משתעשעים במחשבות על שבת בבית. זאת בעקבות הכותרות שהצלחנו לדלות מאתרי החדשות שבישרו על הפסקת האש הצפויה לשעה שמונה. קצת אחרי שמונה המציאות העזתית והגיונו המעוות של החמאס טפחו על פנינו בעוצמה שלא מפסיקה להדהד בתודעה הישראלית עד היום.

כשאני נזכר באותם רגעים, לא מפסיק להדהד בראשי קולו המבוהל והתקיף גם יחד של סג"מ איתן פונד כשהוא פורץ לרשת הקשר:  "תחנות **** כאן משנה ****, קודקוד נפגע, אני לוקח פיקוד על המסגרת... עלו מולי לפקודות, עבור". אחרי ימים ארוכים של לחימה, בהם גם אנחנו המילואימניקים כבר הספקנו להכיר את השמות והפרצופים שמאחרי הכינויים בקשר, זה היה הלם מוחלט.

הראש ממאן לעכל את הבשורה הנוראה, אולם טבעו האכזר של שדה הקרב מלמד אותנו כי אין זמן להתאבל. המ"פ שלנו נותן פקודה ואנחנו שועטים קדימה ומצמצמים את עשרות המטרים הספורים שהפרידו בינינו לבין הכוח שנתקל במחבלים. תוך כדי תמרון אנחנו מקבלים את הדיווח על הנורא מכול: בסמוך למקום ההיתקלות נמצא פיר מנהרה ויש לנו חייל חטוף.

השעות שאחרי כן ייוותרו לנצח בזיכרוני כמסע הרואי להצלתו של הדר. לכולנו היה ברור שזו המטרה. בגבורה עילאית ובחירוף נפש כל הכוחות דוהרים קדימה אל תוך המעוזים, שעד לאותו רגע ראינו רק מרחוק דרך עדשות הכוונות. הבתים שמהם ספגנו ירי כבד, עמדות הנ"ט ומתחמי השיגור - כל אלו כמו הפכו ללא רלוונטיים באותם רגעי ההסתערות, תוך שאנו נתלים בכל שבב תקווה שיש בידינו להשיג את החוטפים ולהגיע אליהם לפני שעקבותיו של הדר ייעלמו.

כל ניסיון לשפוט או לבקר את הליכי קבלת ההחלטות בשטח על ידי מי שלא היו שם, נועד לכישלון חרוץ. ואף אני שהייתי שם לא מתיימר לעשות כן. אבל אני יכול להעיד כמי שהיה נוכח והשתתף ברגעים הקריטיים של אותו המבצע שהתהווה באותם רגעים של ממש בשטח, כי הפקודות היו ברורות מאוד. קור הרוח של המח"ט וינטר ברשת הקשר וניהול הלחימה של המג"ד ג'ינו החדירו בנו את ההכרה בגודל השעה ובחשיבות הביצוע על הצד הטוב והמהיר ביותר, וכך אכן עשינו.

תחושת נבגדות

בימים האחרונים אנו עדים לתופעה חמורה ביותר: קציני צה"ל ולוחמיו אשר נשלחו בידי ממשלת ישראל ובשם עם ישראל ללחום בחזית, להגן על אזרחי המדינה ולהחזיר את עצמם ואת פקודיהם הביתה בשלום, עומדים בפני ציד מכשפות שלא נראה כמותו באף מדינה מתוקנת. אין מילים לתאר את תחושת הנבגדות של מי שהיה מוכן אף למות כדי שכולנו נחיה.

חמורה ביותר היא הדוקטרינה ההזויה לפיה משפטנים מעונבים יושבים במשרדיהם הממוזגים במרחק אלפי שנות אור מהמציאות הקרבית בשטח ומקבלים החלטות בדבר השאלה האם המפקד בשדה הקרב קיבל את ההחלטה הנכונה והאם הוא הפעיל כראוי את שיקול הדעת שלו.

אין לי ספק כי גם מלחמות יש לבקר וגם אירועים מסוג זה יש לחקור ולבדוק בדרך הנכונה והראויה ועל ידי האנשים המתאימים. אולם תעשיית הצליבה של קצינים ומפקדים מעל כל במה תקשורתית והטלת רבב ורפש על התנהלותם של המפקדים בשטח כמוצא ראשון היא תוצאה חולה של התחסדות ומוסר מעוותים.

המחשבה כי במעשים אלו אנו "מצילים" את צה"ל מפני חקירות צולבות של גורמים בינלאומיים הופרכה עוד ב'עופרת יצוקה' באמצעות דו"ח גולדסטון. ולמרות זאת אנו מסרבים שוב ושוב להבין כי רק בזקיפת ראש, אמונה בצדקת דרכנו והבנה חדה פנימית ואמיתית כי על חיינו וחיי ילדינו בארץ אנו נלחמים, רק כך נוכל להדוף את ועדות החקירה הללו.

לא נשלחנו אל הקרב עם זרי פרחים, והמחשבה שניתן היה להציל את הדר בלי נפגעים היא הזויה ומנותקת. אני מניח שגם למפקדים בשטח היה ברור כי קרב ההצלה עלול לגבות מחיר למי מהצדדים. אולם גם ממשלת ישראל, כשהחליטה על עסקה לשחרור מאות מחבלים תמורת חייל חטוף, שילמה (ועדיין משלמת) מחיר כבד, והכול בשם אותו עיקרון אלמותי שלא מפקירים פצועים בשדה הקרב.

כשקיבלנו אני וחבריי את הצו שהורה לנו לעלות על מדים ולהותיר מאחור את משפחותינו וילדינו בערים המופגזות, לא עשינו זאת כדי לקבל לאחר מעשה תודה ברחוב או ליהנות מהטבות שונות המוענקות לחיילי מילואים.

ירדנו לחזית וחירפנו את נפשנו רק בשם ההכרה הבלתי משתמעת לשני פנים כי זהו עמנו, זוהי מדינתנו וזוהי ארצנו. מלבדם אין לנו עוד, ובמציאות הרצחנית של אויבינו, אם לא נהיה מוכנים להילחם למענם אין מישהו אחר שיעשה זאת במקומנו.

הכותב הוא עורך דין ולוחם מילואים בפלוגת טנקים שהייתה תחת פיקודו של גדס"ר גבעתי במהלך מבצע 'צוק איתן'.