יו"ר העבודה יצחק הרצוג ויו"ר התנועה ציפי לבני, אשר עומדים ביחד בראש רשימת 'המחנה הציוני', פרסמו השבוע את הצהרות ההון שלהם. נדמה שאיש לא נפל מהכיסא כאשר התברר שהרצוג מחזיק בנכסים בשווי משוער של כ‑11 מיליון שקלים וללבני הון דומה - 10 מיליון שקלים.
באופן כללי, אם נעבור על רשימת ראשי המפלגות הבולטות בישראל, נראה שמרביתם אמידים למדי, וחלקם אף יותר מכך. נפתלי בנט, בנימין נתניהו, יאיר לפיד, יצחק הרצוג וציפי לבני הם כולם אנשים אמידים ומעלה, גם אם אף אחד מהם אינו זכאי לתואר טייקון. אצל חלקם זהו כסף משפחתי (לבני והרצוג), חלקם עשו את הונם לפני כניסתם לפוליטיקה (בנט ולפיד), ואילו נתניהו עשה את רוב הכסף בפסק הזמן שנטל מהפוליטיקה.
כך או כך, דבר אחד ברור: לא מדובר באנשי מעמד הביניים. נבחרינו לא יתקשו לסגור את החודש ואף יוכלו להרשות לעצמם לממן רכישת דירה לכל אחד מילדיהם (בתנאי שאלו לא יתעקשו לרכוש אותה דווקא במרכז תל אביב). למעשה, מי שמנהל כבר שנים את המדיניות הכלכלית של ישראל רחוק מרחק רב ממצוקותיו של הישראלי הממוצע.
כשלעצמו, הפער הזה איננו בהכרח בעיה. כפי שאופטומטריסט אינו חייב להרכיב משקפיים בעצמו, ועובדת סוציאלית אינה חייבת לבוא מרקע סוציו-אקונומי קשה, גם שר אוצר לא חייב להיות עני. לפעמים המרחק המסוים יכול גם להיות מועיל. הזדהות רגשית עם מצוקות אינה בהכרח מתכון לפתרון חכם שלהן. לפעמים דווקא המרחק הרגשי מאפשר לבחון את הדברים באופן אובייקטיבי, ולהחליט עם השכל ולא עם הלב.
עם זאת, יש לפחות נקודה אחת שבה מעמדם החומרי וממילא מקומם הנפשי של נבחרינו מהווה בעיה של ממש. הלצה ישנה מספרת על בת עשירים שהתבקשה לכתוב בכיתה חיבור על עניים. החיבור נפתח במשפט הבא: "היה הייתה משפחה ענייה, שבה האבא היה עני, האמא הייתה ענייה, וגם הילדים היו עניים. גם העוזרת הייתה ענייה, וכך גם הגנן, ואפילו הטבחית הייתה ענייה".
שר האוצר, שר הכלכלה ושר הרווחה ממש לא צריכים להיות עניים. זה לא חלק מהדרישות. הם בהחלט יכולים להיות אמידים, ואפילו, שומו שמיים, עשירים. השאלה היא האם מעמדם הכלכלי מאפשר להם להבין, ואפילו ברמה הפשוטה, את מצוקותיהם של שכבות המצוקה.
לא מדובר בשאלה תיאורטית. סביב מחאת מעמד הביניים התפתחה בשלב כלשהו תופעה שמבחינה סוציולוגית היא אפילו משעשעת. עיתונאים משכבה כלכלית מסוימת שסיקרו את המחאה, כתבו לעתים משפטים בנוסח: "אנחנו מרוויחים יחד 30 אלף שקל בחודש, ולא מצליחים לגמור את החודש". מצוקותיהם של זוגות כאלה הוצגו כמאפיינות את צרותיו של מעמד הביניים.
אולם, בלי לזלזל כלל בקשייה של השכבה החברתית הזאת, אין מדובר במצוקותיו של מעמד הביניים. משפחה של ארבע נפשות שמרוויחה סכומים כאלה ממוקמת היטב בשני העשירונים העליונים. מצוקותיו של מעמד הביניים שונות לחלוטין, ואלו של השכבות הנמוכות בכלל לא קרובות לשם. מובטלת מערד שתקרא כתבה כזאת תעמוד בפני דילמה קשה: להתפקע מצחוק או לבכות ולכעוס. הבנה של מצוקות שכבות האוכלוסייה השונות היא תנאי לתפקוד ראוי בהנהגת המדינה.
יקר אבל פחות
"אל תרכיבו משקפיים, לא קודרות ולא שמחות, הסתכלו נא בעיניים, בעיניים פקוחות", כתב גדול משוררי השפה העברית, נתן אלתרמן. אך בניגוד לבקשתו-קריאתו של אלתרמן להביט על המציאות שלא דרך משקפיים, מרביתנו לא מסוגלים לעשות זאת.
דוגמה מעניינת לכך אפשר היה לקבל השבוע בדיווח שהתפרסם באחד העיתונים הכלכליים על מדד יוקר המחיה העולמי. על פי המדד, ישראל ממוקמת במקום ה‑22 מבין מדינות העולם ביוקר המחיה. לחיות בישראל יקר יותר מאשר כמעט בכל מדינה אחרת במזרח התיכון ובאסיה. החריגות היחידות הן יפן, דרום קוריאה וכווית. בכל יתר מדינות האזור זול יותר לחיות מאשר בישראל.
נשמע רע? בטח. לכן בוודאי לא תתפלאו לשמוע שהמשפט הפותח של אותה כתבה נוסח כך: "כל ישראלי יודע שיקר לחיות פה, אבל עכשיו מתקבל לכך אישור רשמי נוסף בדוגמת מדד יוקר המחיה העולמי".
אלא שהמציאות, בטח תשמחו לשמוע, קצת שונה. תחילה יש לציין שההשוואה של ישראל למדינות המזרח התיכון ואסיה היא מופרכת. מדובר באזור ענק אמנם, אך ברובו המכריע נמצאות מדינות עניות, כאלו שבהן התוצר לנפש נמוך משמעותית מזה של ישראל. לכל בר דעת ברור שזול יותר לחיות במצרים או בירדן, ולמרות זאת נדמה שאין התעניינות גדולה בקרב אזרחי ישראל באפשרות של הגירה למדינות השכנות. למעשה. ישראל חברה במועדון מצומצם של מדינות עשירות יחסית באזורנו, כאשר המדינות האחרות במועדון זה דווקא יקרות יותר.
השוואה אמיתית יותר תהיה של יוקר המחייה בישראל לאחת משתי קבוצות ההתייחסות שמתאימות יותר לה. אפשרות ראשונה היא מדינות ה‑OECD, אשר נחשבות למדינות המפותחות. קבוצת השוואה נוספת היא מדינות האיחוד האירופי, שישראל נמצאת איתן בקשרי כלכלה ומסחר ענפים, ומהוות למעשה את האזור הכלכלי של ישראל.
אם נסתכל על נתונים השוואתיים בין המדינות המפותחות לישראל, נוכל לגלות, למשל, שלחיות בישראל יותר יקר מאשר באוסטריה, בגרמניה או בארצות הברית. מנגד, החיים בישראל זולים יותר מהחיים במדינות כמו צרפת, בריטניה, אוסטרליה, נורבגיה ואפילו ונצואלה. מן הסתם לא תופתעו לשמוע שהכי יקר לחיות בשוויץ, ארץ האולרים, השעונים והשוקולדים הטובים.
בסופו של דבר, אין ספק שבישראל קיימת בעיה מסוימת של יוקר מחיה. העובדה שהחיים כאן יקרים יותר מאשר במדינות עשירות כמו גרמניה ואוסטריה היא עובדה מטרידה. אולם המחקר הזה, כשהוא לעצמו, מספק כאמור תמונה מורכבת יותר. ישראל אמנם יקרה, אבל בטח לא בצמרת המדינות היקרות, אם לוקחים בחשבון רק את המדינות בנות ההשוואה.