נשיא המדינה, ראובן ריבלין, השתתף היום (רביעי) בטקס האזכרה לחללי אסון המסוקים שהתקיים בקיבוץ דפנה.
הנשיא ריבלין אמר במהלך נאומו "שמונה עשרה שנה של געגועים, כאב, ומחשבות על: 'מה היה אלו'. שמונה עשרה שנה, מאז פערה בנו תאונה אווירית אחת- חלל של מערכה שלמה. שמונה עשרה שנה- מאז נצרב בזיכרון הלאומי אותו צמד מילים מצמרר ופוצע שהחריד וטלטל אמה שלמה: 'אסון המסוקים'. בלילה ההוא- ב-4 בפברואר 1997- השמים נפלו והאדמה התכסתה דממה. אומה שלמה ביכתה את מתיה, וחיפשה את דרכה, בין הבתרים והשברים של מסוקי היסעור".
הנשיא התייחס למצב הביטחוני- אסטרטגי ואמר כי האתגרים הביטחוניים הפכו מורכבים יותר, "מדינת ישראל עומדת מול רשת סבוכה של מערכות ובריתות. דילמות חדשות מצריכות מענים חדשים, וצבא ההגנה לישראל מנווט במערכה שפניה משתנות תדיר. בל יטעו אויבינו באשר הם- איננו שאננים. ישראל ידעה ותדע להגן על עצמה בכל תרחיש ובכל הנסיבות. צבא ההגנה לישראל ידע לנהל את המערכה ולעמוד בכל אתגר, קשה ומורכב ככל שיהיה- כשיידרש לכך. מדינת ישראל תדע לפעול וליזום כדי להבטיח את חיי בנינו ובנותינו, ומי שצריך להתחבא במחשכי הבונקר, ימשיך להתחבא שם, מי שינסה לפתוח חזיתות נוספות, עוד יגלה לתדהמתו שהחזית תגיע עד אליו. בפני מדינת ישראל ניצב האתגר אז כמו היום- להגן על שלום אזרחיה".
הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, אמר "משפחות יקרות, אבקש להקדיש את דבריי, בשלהי ימי כחייל, לכאב ולדרך. על הכאב: שמונה עשרה שנים מאז אותו לילה בהיר וקר שאנו, מפקדי צה"ל וחייליו, מלווים אתכם ביגונכם, מלווים אתכם בכאבכם. מילים אין בפינו, רק הבנה ורצון לחבק, רק געגוע ורצון לחזק. שמונה עשרה שנים חלפו. תינוקות שנולדו בחורף ההוא יהיו בקרוב לחיילים. הפעוטות של אותם ימים הפכו ללוחמי 'צוק איתן'".
גנץ ציין כי החברים והמפקדים מהצבא, מנסים מאותו הרגע "בו ניצבנו בחשש על מפתן ביתכם, כשבפינו בשורה מרה ובלתי הפיכה, להיות חלק מכן. ה'ביחד' שלנו, עם כל הכאב שבו, נתן לנו מקורות עוצמה להמשיך בדרך עשייתם של בניכם, חברינו שנפלו. דרך שאנו יודעים את קשייה ואת אתגריה, אך אנו נחושים להמשיכה- להמשיכה לאור מחיריו הכואבים של העבר ובשם מחירו ההכרחי של מה שיבטיח את המחר. נמשיך לאהוב, לחבק, לעטוף ולנסות לתמוך- מכן נשאב כוחות להמשיך".
את דבריו חתם בנימה אישית, "זהו לי טקס זיכרון אחרון במדים. כאן, בצפון בו פעלתי לאורך השנים; כאן, במקום בו חוויתי את השחור שבלילותיי; כאן אבקש להמשיך ולחזק אתכן בדרכיכן, משפחות יקרות- מכאן אשא את הוויית השכול הפיקודי שלי, אשא את זיכרון בניכם ואת זיכרון פקודיי כמשא יקר, כמשא נצח. יהי זכרם ברוך".
מלי אמו של סמ"ר מנחם מני פלדמן ז"ל שנפל באסון, נשאה דברים בשם המשפחות השכולות ואמרה "בערב ה- 4.2.97 קרה למשפחתנו הגדולה הנורא מכל. הכל נדם ונעצר מלכת, חיינו השתנו לחלוטין. כל מה שהיה לא יהיה עוד. אנו, משפחות יקרות, מתמודדות. יום רודף יום, שנה רודפת שנה עם הפצע הקשה שנגזר עלינו".
"הגעגועים, התמונות, הקולות, המגע אינם מרפים מאתנו. אנו משתדלים לשמור על תעצומות נפשנו וחיים איתם לצד השכול למען הסובבים אותנו- משפחתנו- הקרובים והאהובים. מני, בני, בכורי ילד יפה תואר קסום נאמן ישר בכל רמ"ח אבריו, גאוות משפחתנו, כל מי שהכירו יכול להעיד איזו הערכה הייתה לו בכל מקום- אהב מאוד את התא המשפחתי, פשוט נפש טהורה ונקייה. אנחנו מתגעגעים לחיבוק החם ולחיוך שלא נמחק. זוכרים את שהיית ומבטאים את מה שהיית יכול להיות. אתה המלאך שלי נמצא אתנו בכל מקום ואני מודה על כך אתה בלבנו כל הזמן".
שר הביטחון, משה יעלון, שינה ממנהגו ובמקום לנאום, החליט להקריא את מכתבה של יהודית שליט לבנה עומר, לוחם בפלוגת העורב של חטיבת הנח"ל שנפל עם 72 מחיילי צה"ל באסון המסוקים. הדברים נכתבו בשנת 2012, באזכרה במלאת 15 שנים לנפילתו.
"עומר יקר שלי,
חמש עשרה שנה חלפו, ואני מתקשה להכיל את המספר. אני מסתובבת כבר שבועות ארוכים עם דמעות שמבקשות להופיע, במשך שעות ארוכות ביום. זה נשמע בלתי סביר אך זו המציאות הכואבת. חסרת לי כל כך כשנסעת לעיתים למספר ימים בודדים לחו"ל, לחברים, למחנה של הצופים. כל כך דאגתי והתגעגעתי אז, וחיכיתי, והכנתי, ובישלתי וכיבסתי - עבורך. ולאורך הימים והשנים, במשך חמש עשרה שנה, איני יודעת מה לעשות עם ההמתנה האין סופית, עם הגעגועים העצומים אליך. אין מזור אמיתי, אין נחמה, אין מענה, אין קול.
"הזיכרון מיטשטש עם השנים אך החוויה העמוקה של החיים איתך נשארת. אני חשה נגיעה נעימה בכל פעם שאני נזכרת במשהו שקשור לחיים עימך. נגיעה רכה, מלטפת, המותירה ריקנות קשה בסיומה.
"הייתי רוצה לחלום עליך יותר. בבקשה. הייתי רוצה לגעת בך בחלומי. זה אפשרי? אבל גם רק לראות אותך זה בסדר. גם לחוש את קירבתך, אפילו בחלום, זה בסדר. לחייך אליך. לומר לך שוב עד כמה אני אוהבת אותך. תמיד אהבתי, אתה יודע. וגם אם אני מתעוררת עם כאב עצום כשאני חולמת עליך, יש בכאב הזה משהו מנחם כי יש סוג של תקשורת איתך.
"אפילו יום זה של אזכרה, ככל שהוא כואב וקשה, היית אוהב אותו, לו היית כאן, משום ההתכנסות המשפחתית, החמימות הביתית, העובדה שאנחנו יחד, כפי שכל כך אהבת. אני טורחת ומכינה כיבוד כי המפגש הזה הוא רק עבורך. כל כך אהבת להיות בבית ובמיוחד בימי חורף קרים כמו היום, כששולחן האוכל עמוס כל טוב, וניחוחות של בישול מציפים את הבית. ורק משחקי הקופסא חסרים על מנת להפוך את הרגע הזה לאחד הרגעים האהובים עליך כל כך.
"אני זוכרת היטב איך בלילות שישי, כשהיית ישן, כל כך עייף משבוע מתיש בצבא, הייתי ניגשת ושואלת אם תוכל ותרצה לקום לארוחה המשותפת. ואתה, גם מתוך עייפות שאין לתארה, הייתה קם ותופס את מקומך ליד השולחן. והיינו מקדשים על היין. מעולם לא ויתרת על ארוחה משפחתית משותפת. ורק בסדר פסח האחרון לפני נפילתך נאלצתם להישאר בבסיס וכל כך התבאסת. ואני, כדי להקל ולנחם אותך אמרתי שתיקח את זה בקלות שהרי יהיו עוד סדרים משותפים רבים בהם נבלה יחד... סליחה.
"ילד שלי,
את איתמר אינך מכיר. אך הוא מכיר אותך ככל שיכול ילד בן שנתיים להכיר. אתה חלק מחייו. הוא מזהה את תמונותיך אשר תלויות בקיר פינת האוכל שבמטבח. זה עומר, הוא עונה לשאלה מי זה בתמונה. עומר ליד הג'יפ. ובשבוע שעבר הסבתי את תשומת ליבו לשרשרת החץ שעל צווארך בתמונה השנייה. והוא מקבל וזוכר את שמך ודמותך כאילו זה מובן מאליו. תום של ילד. וכשהוא אומר את שמך, בעיני יש תמיד דמעה. הימים חולפים, ילד שלי. רותם היא ד"ר ורעות לומדת לתואר שני. ואבא ואני מעל גיל 60.
"ומי זוכר, לבד מאיתנו, שהיית נער שהיה לו חלום להיות במאי גדול? שבגיל 35, גילך היום, היית אמור לכבוש את העולם בסצנה ענקית בנויה ומתוכננת היטב, מתוחכמת, מעודנת, רגישה וחדשנית.
שהעידן שלתוכו נולדת, עידן הקולנוע הישראלי, התאים לך באופן מושלם. שהיית כל כך מרשים וכל כך ומוכשר.
"החברים התפזרו, בן שלי, ובטוחים שהפצעים נרפאו עם השנים. האחרים משווים מות בן לצרות וקשיים אחרים, ורבים כלל לא שואלים. פה ושם יש מעט מעט מבטים, אך אזלו לכולם המילים, אזלה השותפות, מעטים הדוברים. ונותרנו אנחנו, המשפחה המצומצמת, כאן לידך, זוכרים. כואבים.
"מחבקת אותך יותר מתמיד, ילד שלי, דווקא השנה, 15 שנה לאחר נפילתך. האם אתה מקבל את החיבוק? האם אתה חש את האהבה? אני מתקשה לשאת את המרחק ממך, שולחת לך נשיקה. אוהבת אותך מאוד, אימא".
"יהי זכרם של הנופלים ברוך!"