איתן מיכאל וריעות
איתן מיכאל וריעותצילום: ריעות לוי

אני רוצה להקדיש טור זה לזכרה של הילדה המתוקה אדל חיה בת אדווה ביטון ז"ל.

מרגע שהודיעו בתקשורת על מצבה הקשה, חששתי להסתכל באתרי החדשות כדי לא לראות את הבשורה הקשה. ליבי ניבא לי שהיא כבר בסוף חייה.

ליבי נצבט בחוזקה על החלל העצום שהיא השאירה במשפחתה, בטוחני שהוריה ידעו לקחת את הכוחות הרבים שהם ייעדו לטיפול בה, ולהשתמש בהם לדברים טובים לזכרה.

אנשים שואלים אותי מדוע לקחתי את מותה כל כך קשה, האם את פוחדת?

ותשובתי היא: כן.

חשבתי שמשפחתה קבלה את מנת הייסורים שלהם בעולם הזה, ומקרה זה מראה לנו כמה אין בידינו לדעת חשבונות שמיים.

כן, מפחיד אותי שיקרה לי עוד משהו קשה.

פעם מישהי אמרה לי שאפסיק להיות כזאת חזקה כדי שהקב"ה לא יביא לי עוד ניסיון קשה שיוציא עוד כוחות טובים ממני...

אבל עם כל המחשבות הכואבות האלה, אנחנו ממשיכים לחיות, מחפשים את הטוב, רואים את הטוב. שמחים בטוב שיש לנו, ונותנים לריבונו של עולם לנהל את עולמו ולהחליט את מי לנסות וכמה.

כיצד ממשיכים למרות זאת?

השבוע, כמו כל משפחה לקראת פורים, דנו בנושא התחפושות, למה יתחפש כל ילד.

שילת מאוד רצתה להתחפש לשרה אימנו, ואנחנו זורמים איתה. חיפשנו בכמה חנויות ולא מצאנו, ולבסוף בעלי שלח לנו תמונה של תחפושת של רחל אימנו שמצא באחת החנויות. הראיתי לשילת את רחל אימנו והיא התנגדה נחרצות. רוצה רק שרה. אמרתי לה שאין בעיה רק שהיא תצטרך לחכות עד שנמצא.

לבסוף הראיתי לה כמה התחפושת של רחל אימנו יפה ואצילית, בדיוק כמו שהיא. והיא השתכנעה.

ואז היא באה עם השאלה: אמא, מי יותר צדיקה, שרה או רחל? כי אני רוצה להתחפש למי שיותר צדיקה.

שתקתי לרגע ואמרתי לעצמי, מי יותר צדיקה? האם בכלל יש מדד לצדיקות?

אמרתי לה ששתיהן היו צדיקות, כל אחת עשתה מעשים  אציליים וערכיים והיתה צדיקה. ומאז אני מספרת לה על רחל אימנו ועל מעשיה וכך היא מתחברת לדמות וכמובן לתחפושת...

בטור הקודם דיברנו על כתיבת החזון, שאלו אותי אנשים האם רצון לעבודה מסויימת הוא חזון, האם שלום בית הוא חזון ועוד. אז - ברור שכן.

לפני כתיבת החזון במפגשי האימון המתאמנת עורכת רשימה של ערכים המרכיבים את חייה: אהבה, אדיבות, שמחה, אמפתיה, מעשיות, מצוינות, משמעת עצמית, משפחה ועוד רבים.

בשלב הבא המתאמנת מדרגת את הערכים לפי חשיבותם בחייה, מה הכי חשוב לה בחיים ויורד בהדרגה.

בשלב השלישי יש לחשוב כיצד היא משלבת את הערכים בחזון שלה. כך החזון יוצא מסודר יותר.

בחלק האחרון בחוזה אנו כותבות על איזה ערך אני לא אוותר לעולם. אני כתבתי שלעולם לא אוותר על השמחה והיושר בחיים.

בכך חתמתי את החזון שלי, ואני משתדלת לעמוד בו בכל כוחי.

כשהיינו מאושפזים באלי"ן, שמענו מספר פעמים שאומרים עלינו, הדתיים. ההתמודדות שלכם שונה ממשפחות שאינן שומרות תורה ומצוות, אתם משהו אחר. כייף לכם, יש לכם על מה להישען, האמונה הזאת שלכם מחזיקה אתכם מעל הקרקע, שמחים, לא נופלים לעצבות.

מה זה משהו אחר?

החיים שלנו מושתתים על ערכים, הם עומדים לנגד עיננו, ולפיהם אנו חיים.

ברגע שאני מגדירה לעצמי מהם הערכים החשובים בחיי, ו"חתמתי" שלא אוותר עליהם, הם מובילים אותי, הם מקדמים אותי, הם לא נותנים לי ליפול.

אנשים שרואים אותי ברחוב עם איתן מיכאל לא מבינים כיצד אני הולכת עם חיוך על הפנים, כיצד אני כה שמחה ולא עצובה כל היום על ה"טרגדיה" שקרתה לנו.

כי החלטתי שלא אוותר על השמחה, היא בראש רשימת הערכים שלי בחיים, והתחייבתי לעמוד בה.

כך גם אני רואה את חיי בהמשך, זהו חלק מהחזון שלי, השמחה. לא משנה איזה נסיון אני עוברת, כמה כאב יש בעולם, כמה כאב סובב אותנו, עלינו להיות שמחים ולשמוח בחלקנו.

וכך אני ממשיכה למרות הכאב העצום על מותה של אדל המתוקה, למרות הפחד, ממשיכים לחיות, לקחת את הכוחות שיש ולהתקדם.

להגיד תודה על איתן מיכאל המקסים שהוא כרגע נכה מאה אחוז, אבל איך מישהי אמרה לי: קיבלת פרויקט לחיים, יש לך בשביל מה לקום בבוקר. הרצון לקדם אותו נוסך בנו כוחות אדירים של עשייה ושמחה.

אז מי יותר צדיקה?

בראייתי אין הגדרה לצדיקות, עלינו ללמוד מהמעשים של אימותינו הקדושות, מהערכים שהן מעניקות לנו, לקנות אותם לעצמנו וליישמם בחיינו.

מי ייתן ונשמע רק בשורות טובות, שיהיה לכל אחד ואחת מאיתנו הכוח להכיל את הכאבים הסובבים אותנו, אך מהם לצמוח, להגביר את העשייה בחיים, להגשים חלומות, לעשות טוב בחיים ולהאמין שהכול מלמעלה, ומאהבה אלינו.

למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: [email protected]

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-4 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.