פורים הוא לא יום. פורים הוא תקופה. עם צבע וריח וטעם. עם אינספור עניינים שמיוחדים רק לו. עם מתיחה קטנה של חוקי הטבע שמתכופפים ומתגמשים קצת לכבוד האירוע.
פורים הוא ההשתוללות הגדולה שלפני מבצע האכיפה של פסח. לפני שיוצאת לדרך משטרת הפירורים האימתנית. פורים הוא זמן של חירות מענגת, לפני השתלטותה של האובססיה הקומפולסיבית של כולנו על כולנו.
אצלנו בבית התקופה מתחילה בראש חודש אדר, כשסוף סוף אימא המרובעת נכנעת ואומרת כן לתחנוני הילדים שמנג'סים כבר מט״ו בשבט. אימא, הלוא היא אני בכבודי ובעצמי, בכובד ראש מוניציפלי, מתירה להעלות את שקי התחפושות מהמחסן. כמובן לא לפני שכולם מבטיחים שבכל ערב הכול חוזר לתוך השקים.
הבטחות, אזהרות, עוד הבטחות, עוד מעט איומים, עוד הבטחה או שתיים - ושלושה שקים ענקיים של תחפושות נשפכים בתרועות שמחה על השטיח בסלון. זהו. הטירוף מתחיל, והוא יישאר איתנו לפחות שבועיים. מעכשיו, מכל פינה בבית יציצו אליי מסכות, כובעים, חרבות, אקדחים, גלימות, אפים, אוזניים, פאות ומשקפיים. תכשירי האיפור שלי ייהפכו למטרות נכספות, כמוהם המטפחות שלי, התכשיטים והמגפיים.
אימהות הן יצורים חובבי שגרה. אמרתי את זה בעדינות. במילים קצת פחות פוליטיקלי קורקטיות, יש לנו יצר רע גדול. הוא תופס אותנו חזק ומתנגד עקרונית להתפרצויות שמחה ספונטניות ולריקודים סוערים על הספות. היצר הרע שלנו לא סובל פאות עם נשירה, אביזרים מנצנצים עם נשירה, בגדים עם נשירה ואוכל עם נשירה. וחודש אדר מלא וגדוש בכל אלה. הם מאיימים בקלילותם על סדר היום ועל סדר הבית. וגעוואלד, עוד רגע פסח. אם הייתה פינה נסתרת בבית שאליה לא הגיעו פירורי חמץ, היו סמוכות ובטוחות שפורים יביס גם אותה.
מגיע להם לחלום?
לא יודעת איך זה אצלכן, אבל הילדים שלי אוגרים ממתקים ליום גשום. ופורים זה היום ליצור מחבואים יצירתיים לכמויות האגדיות של הממתקים שמחליפים ידיים ביום הזה. אני ממש צריכה לנשום עמוק ולנאום לעצמי נאום חיזוק: צאי מזה! צאי מזה, את שומעת?! הם ילדים. מגיע להם לחפור ולכסות סליקים תת-מגרתיים. אם לא עכשיו אז מתי? מגיע להם לחלום. מגיע להם, למרות חוסר הנוחות, להחליף חלום כל כמה שעות ולהחליף גם את התחפושת שאתמול הייתה דבר בטוח כמו השמש בצהריים. כן, אימא, אתמול הבת המתוקה שלך רצתה להיות כושית, והיום, אחרי שנגמר הצבע החום, היא רוצה להיות פרפר.
״אימא, אני רוצה כנפיים...״ אומרת הכושית בדימוס. אני רוצה לסרב אוטומטית, זקנה בלה שכמותי, להגיד לה שפורים זה עוד שבוע, והיא כבר הספיקה להיות כל כך הרבה דברים שאני מסוחררת. אבל הנה מגיע עוד אחד...
״אימא, כמה רגליים יש לעכביש?״
״שמונה, מתוק״.
"אז אני צריך רק עוד ארבע. שעירות ושחורות". ואני חשבתי שהילד סתם אינטליגנט וסקרן.
או: ״אימא אני רוצה להתחפש לסוכרייה על מקל״.
״איך, חמודה?״
״נו באמת, אימא, מה איך? על מקל!״
מסתובב לי הראש. זאת האמת.
אבל זהו הרי היום של מגילת אסתר. מגילה מלשון גילוי ואסתר מלשון הסתרה. זה היום שבו בתוך עומק ההסתרה מתגלה חסדו יתברך עלינו. אז לא חבל להישאר לחוצות? אופות ומקפיאות, אורזות ומקשטות בצלופן, סופרות את הגננות ואת עוזרות הגננות שוב ושוב והלחץ הלחץ... את מי שכחתי? איזה שכן הקדימני ולא שילמתי לו? איזו מורה ואיזה רבי יצאו מקופחים? וכן הלאה וכן הלאה.
זה באמת זמן לחוץ. אפשר להגיע לחצי התמוטטות עצבים רק מלשמוע מגילה עם תינוק על הברכיים. יבכה או לא יבכה? להטביע אותו בבמבה? לשפוך עליו פטל? לגוון בביסלי? שייגמר כבר...
אז כרגיל אני מדברת אל עצמי: אימא, תרגיעי! תהיי קצת ילדה. שחררי ואפשרי. קחי תהילים ביד אחת וליקוטי תפילות ביד השנייה ותתרכזי בעיקר שבחגיגה: השמים הפתוחים. הישועות הנוזלות ממעל. הענייה שאת, והצדקה שהקדוש ברוך הוא חפץ לתת לך היום כי כל הפושט יד נותנים לו.
עצמי עינייך מן הטפל. תני מקום לדעת הקדושה שמגלה שיש עניין שיתהפך הכול לטובה, ושלא יבושו ולא ייכלמו כל החוסים בך. שסוף כל סוף, הישועות שולחות שורשים תת קרקעיים בדרך אל הגאולה.
גם את המקרים הקשים במיוחד יש דרך להרגיע: אל דאגה, ממילא יום אחרי פורים יהיה ״ונהפוך הוא״ בסופר, ואת המדפים שהיו מלאים בממתקים ימלאו חומרי ניקוי למאות. כמו שהגוגואים מפנים בוקר אחד מקום לגולות, והגולות מפנות בוקר אחד מקום לקלפים. לכל זמן ועת לכל חפץ. עכשיו זמן להרפות בשמחה ולהרבות בשמחה.
וזה צו השעה וזו העבודה. הדביקי אף, גדלי קרניים, התעטפי בצעיף נוצות מנוצנץ.
כי בשמחה תצאון ורק בשמחה.
א פרייליכן פורים!
פורסם לראשונה בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן