חייב איניש לבסומי בפוריא. כוס יין
חייב איניש לבסומי בפוריא. כוס ייןהלל מאיר

הוא נודע כאיש פלא שרואה הכול ומרבה לגלות מה שראה. פשטותו וענוותנותו היו כה גדולות, שרבים לא הבינו את דרכו. אך הגדולים שהכירוהו מקרוב ידעו שהוא בעל רוח הקודש וגדול בתורה.

כמי שקיבל מרבי לוי יצחק מברדיטשוב, הייתה בו אהבת ישראל ולימוד זכות אף על פושעי ישראל. היה קרוב להמון העם, התהלך בקרבם והתאים את תורותיו ושיחותיו אליהם. רגיל היה לפרש פסוקים ומאמרי חז"ל בדרך עממית ואפילו בלשון הגויים.

הוא התגורר בבסרביה (מולדובה), שהייתה ידועה בכרמיה, גפניה ויינותיה המשובחים. לרובם של יהודי בסרביה היו במרתפים כמה וכמה בקבוקים של יין, אבל הם לא השתמשו בהם, אלא כאשר הגיעו אליהם אורחים ממחוזות אחרים ורצו לכבדם. יהודי בסרביה נהגו לשתות מיינם רק בשבתות וימים טובים בעת הקידוש, ובסדר פסח לגמו ארבע כוסות של מצווה ותו לא.

הזמנים היחידים שבהם הרשו לעצמם לשתות היו בפורים ובערב יום כיפורים. הם לא היו נוהגים למנות "רב לפורים" כמו שעשו במקומות אחרים, אבל חריפי החסידים נהגו לומר "תורה" על עסקי שתיית יין.

פורים אחד דרש רבי מאיר, כטוב לבו ביין, ואמר: "יום כִּפורים הוא כְּפורים, כלומר כמו פורים. לפי המסורה משה רבנו קיבל בפעם השנייה את לוחות הברית ביום כיפורים, ובמסכת מגילה אמרו חכמינו כי היהודים קיבלו שוב את התורה בימי אחשוורוש".

"ומשום כך", המשיך רבי מאיר, "יש לשניהם סגולה אחת והיא: לכפר על עוונותיהם של בני ישראל. וההבדל ביניהם הוא שבערב יום כיפורים מצווה להרבות באכילה ושתייה ואחר כך באה התענית, ואילו בפורים הסדר הפוך: בערב פורים מתענים ואחר כך בעיצומו של פורים מצווה לאכול ולשתות.

"לא רק בפורים חייב אדם לבסומי עד דלא ידע, אלא שגם בערב יום כיפורים, בערב גמר הדין מחויבים לשתות הרבה. רבי אלעזר בן עזריה אומר במסכת עירובין כי הוא יכול לפטור את ישראל מן הדין, משום שהנביא ישעיה אמר עליהם 'ושכורת ולא מיין', כלומר שהם 'שיכורים ואין נתפסים על עוונם', כפי שמפרש שם רש"י".

קהל השומעים המבוסם לא הצליח להבין לאן חותר רבי מאיר בדרשתו. אז הרים רבי מאיר את כוסו, הגביה את קולו, הגדיל את חיוכו וקרא: "על אחת כמה וכמה, שאני מאיר יכול לפטור את ישראל מן הדין גם בפורים וגם ביום כיפורים, כאשר הם נכנסים בו כשהם מבוסמים מערב יום כיפור, מכיוון שבימים ההם הם באמת שיכורים, ודווקא מיין...".

הדברים חלחלו לנפשות חסידיו, ומאז אותו פורים נהגו כל אלה שהיו כרוכים אחרי רבי מאיר לבוא אליו ביום פורים עם פדיונות וביקשו ממנו כי יברך אותם ויבקש עליהם רחמים על כל צרה שלא תבוא.

כעבור כמה שנים היו שני מקושרים לחצרו של רבי מאיר, שסחרו בעורות כבשים, והיה להם מלאי רב של סחורה. לפתע ירד מחיר העורות בשוק באופן ניכר והם היו צפויים לפשיטת רגל. הם כיתתו את רגליהם לעבר מקום מושבו של רבי מאיר כדי לתנות את צרתם בפניו, כאשר הם מכוונים את מועד הגיעם ליום פורים המכפר עוון אצל רבי מאיר.

הם החלו לפרוק את לבם ורבי מאיר ציווה להשקותם ביין עד שהחלו לשיר ולרקוד, וממש שכחו לגמרי מהצרה הצפויה להם במסחרם. כאשר התבסמו כדבעי אמר להם רבי מאיר: "היו בטוחים כי שוב יעלה המחיר של עורות הכבשים, ובעזרת השם עוד תרוויחו כסף רב במסחרכם. שכן מפרש מאיר ביום פורים את מה שקראנו היום במגילת אסתר: 'ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר' - ליהודים היו עורות והיה לבם מלא דאגה ועצבון כי חששו להפסד מרובה, אבל 'ושמחה וששון', מכיוון שהטיבו את לבם במשתה היין ושמחו וששו, אז 'ויקר' - התייקר המחיר...".

בתום משתה הפורים אצל רבי מאיר הסוחרים חזרו למקומם ולמסחרם, ובתוך תקופה קצרה התייקרה סחורתם והם חזרו להצלחתם ביתר שאת.

הרב הסופר יהודה ליב הכהן מיימון שמע את הסיפור מפי בנו של אחד הסוחרים הללו. הבן העיד כי המשיך את עסקו של אביו, והוסיף שאף הוא סוחר מצליח מאוד בעורות כבשים, ומאמין בשלמות כי הצלחתו עדיין נובעת מברכתו של אותו צדיק. 

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: [email protected]