סוכנות הידיעות AP פרסמה פרטים על ההסכם המתגבש עם איראן, שלפיו יישארו אלפי סרקזות בידי האיראנים, ובתוך תריסר שנים יוסר הפיקוח כליל. העיתונאי ג'פרי גולדברג הגיב בציוץ שאם הדיווח נכון, פירוש הדבר שממשל אובמה עבר ממדיניות של מניעת נשק גרעיני לאיראן להכלה של איראן גרעינית. גולדברג, למי ששכח, שימש כסנגור של הנשיא אובמה בכל הקשור לכוונותיו לגבי איראן, אך כעת נפל האסימון גם אצלו. קשה לדעת אם פעילותו של גולדברג בנושא נבעה מאהבת אובמה או משנאת נתניהו והליכוד. גולדברג היה חבר בתנועת הבונים של תנועת העבודה ואפילו עלה ארצה במסגרתה, אבל חזר לגולה אחרי שנים אחדות. הוא שימש ראש חץ תקשורתי במסע ההשמצה של הממשל נגד נתניהו, כולל הריאיון המפורסם שערך עם פקידי ממשל בכירים שכינו את נתניהו בגסות מוג לב. הוא גם נטל חלק בניסיון להפיל את נתניהו לטובת ציפי לבני. והנה אותו גולדברג הפך להיות מודה במקצת. גולדברג מסמל את מבחן היושרה העומד בפני יהודים ליברלים בארצות הברית, המחייב אותם להודות שאלילם בבית הלבן הכזיב ולהתגייס לבלום את ההסכם. זהו גם מבחנו של המחנה הציוני - התנועה שגולדברג משתייך אליה. הפרשן אהוד יערי, שגדל בעיתון דבר שהיה הביטאון של מפא"י, דרש מבוז'י הרצוג לחבור לנתניהו בהתראה נגד ההסכם. לקריאה הזאת הצטרף גם דוד הורוביץ, עורך ה'טיימס אוף יזראל', שבימים כתיקונם הוא די ביקורתי כלפי נתניהו וניתן למקמו ב'מחנה השלום' הישראלי. נכון שצעד כזה יהווה הודאה של הרצוג בכך שנתניהו צדק לגבי איראן, ויותר חשוב - לגבי אובמה. אבל חבירה כזאת לא תזיק להרצוג אלקטורלית, וגם תשמש לו גשר במשא ומתן הקואליציוני אם פניו לקראת ממשלת אחדות. הסכמים על הנייר גם אילו גובש הסכם פחות גרוע עם איראן, כוחו היה יפה אולי לעתיד, כאשר יתחלף הדייר בבית הלבן. נכון לעכשיו, הוא היה נשאר בגדר פיסת נייר בלבד. ערכם של הסכמים, ערבויות, ואפילו בריתות צבאיות נמדד על פי הנכונות והנחישות לאכוף אותם. דוגמה קלאסית לכך היא החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1701, פרי יצירתה של ציפי לבני, שסיימה את מלחמת לבנון השנייה ואמורה הייתה להוביל לפירוק החיזבאללה מנשקו. מערכת הבחירות והנושא האיראני מסיחים את דעתנו מהמתרחש באוקראינה, אבל האירועים שם חושפים מערב חסר חוט שדרה. לאחר שזכתה בעצמאותה, אוקראינה הייתה מפולגת בין אלו שביקשו לשמר את הקשר ההדוק עם מוסקבה, ליריביהם שהעדיפו להיענות להפצרת האיחוד האירופי ולהצטרף למערב אירופה. למחלוקת הזאת היו השפעות על דפוסי שלטון, כאשר הגישה הפרו-רוסית הייתה כרוכה בדמוקרטיה מודרכת נוסח פוטין, בעוד הקו הפרו-מערבי חייב דפוסי פעולה דמוקרטיים ושקופים. האיחוד האירופי וארצות הברית ביקשו משלטונות קייב לחבור אליהם, ולאחר תהפוכות רבות - הממשל הנוכחי ייצג בצורה חד-משמעית את האופציה המערבית. הדבר היה לצנינים בעיני הקרמלין, שהפעיל כוחות צבא מוסווים על מנת לתפוס ולספח את חבל קרים, ולאחרונה באותה טקטיקה נוספו שתי אוטונומיות חדשות במזרח אוקראינה. האיחוד האירופי והאמריקנים הפעילו "כוח חכם" של סנקציות כלכליות לאחר סיפוח חבל קרים והמתינו שפוטין יתעשת, אבל נשיא רוסיה שעט קדימה. התגובה ללחימה המחודשת באוקראינה הייתה נסיעה דחופה של קנצרלרית גרמניה אנגלה מרקל ונשיא צרפת פרנסואה הולנד למינסק בבלארוס, כדי לגבש הפסקת אש שלמעשה הותירה בידי פוטין את שללו. באירופה ובארצות הברית דחו את הרעיון לחמש את אוקראינה, מתוך דאגה כביכול לאוקראינים. הטענה הייתה שתוספת החימוש רק תגרום לשפיכות דמים ולא תשנה את התוצאה הסופית. לכן הכתיבו לאוקראינה לקבל את ההסכם, שיחזיק מעמד עד שפוטין יחליט להפר אותו. ההחלטה נבעה פחות מדאגה לאוקראינים ויותר מפחד שהאיחוד ייסחף גם הוא ללחימה. אוקראינה אינה חברה בברית נאט"ו, אבל פוטין כבר פועל לפירוק של הברית הזאת ושל סעיף 5 באמנתה שעל פיו מתקפה מזוינת על אחת מחברות הברית מחייבת את יתר החברות לחוש לעזרתה. פוטין טרם העמיד את הסעיף הזה במבחן, אבל הוא עורך לפעמים בוחן פתע. לדוגמה, שבדיה הייתה אמורה להשתתף בתמרון אווירי של נאטו באסטוניה. שגריר רוסיה בשטוקהולם הודיע לממשלת שבדיה שרוסיה לא תוכל להישאר אדישה לצעד בלתי ידידותי שכזה, ושבדיה התקפלה. הרוסים משגרים מפציצים לעבר המרחב האווירי של בריטניה, והתגובה הבריטית היא קיצוץ נוסף בתקציב הביטחון. אלה הן המדינות שאמורות לאכוף כל הסכם עם איראן, וגם הסכם עם הפלשתינים. זו מציאות מרה, אבל עדיף שנפנים אותה במקום לשגות באשליות. ירי ללא נפגעים כאשר שאלו את וילי סוטון, שודד בנקים מפורסם בארצות הברית, למה הוא מתמיד במקצוע, השיב סוטון: "כי שם נמצא הכסף". אם תשאלו למה הסכם אי ההתקפה בין הבית היהודי לליכוד על סף קריסה, ישיבו לך בשתי המפלגות "כי שם נמצאים המנדטים". רמת הוויכוח במערכת הבחירות, המצטמקת לציוצים וקליפים, מקטינה את האפשרות להעביר מנדטים מצד לצד. לכל היותר ניתן לקושש קולות בתוך הגוש, או בקו התפר שבין הליכוד לכחלון ובין הרצוג ללפיד. התוצאה היא שמתנהל ירי כמעט בתוך כל הנגמ"שים, להוציא את המפלגות הערביות. שלא כמו בבחירות הקודמות, קרב עד קו הסיום לא יזיק הפעם לליכוד ולבית היהודי. בבחירות הקודמות נפתלי בנט האח החדש היה בבחינת עב"ם ובעל סיכויים לקטוף קולות במרכז, עד שהגיע הליכוד והאשים את הבית היהודי בקיצוניות ודחק את הבוחרים ליש עתיד. הפעם הבית היהודי מתייצב בבירור מימין לליכוד והסכנה אינה קיימת. מאידך, כאשר בנט תוקף את הליכוד בכך שאינו מספיק ניצי, הדבר עשוי דווקא לחזק את הליכוד בעיני בוחרים ששקלו לערוק לכחלון. מה שבטוח, העמדה הנוכחית שנוקט הבית היהודי, מצד אחד ממליץ על נתניהו ומצד שני מביע חשש שהוא לא יזמין אותנו לדייט ויבצע התנתקות, רק יוצרת סתירה ובלבול.