יוני חשב שעוד שנייה הוא מתחרפן לגמרי.
תמיד אמרו לו שאם גברים באים ממאדים, אז נשים באות מנוגה, אבל לפי הבכי ההיסטרי של מיכל, הנוגה הזה נראה כמו בית משוגעים שצריך להוציא אותו מחוץ לחוק.
רק לפני כמה דקות הם היו בעיצומה של ישיבת צוות סוערת ודנו בסוגיות של 'חבריא ב' והסניף- לאן?' ובדיוק מיכל, החניכה של שירה, הציגה לכולם את הכורסה החדשה שהשבט שלה שיפץ במשך שבועיים.
יוני אמר בתמימות שאתמול הוא קנה ביד 2 כורסה שווה הרבה יותר במאה שקל והוא חשב שהיא תוכל להתאים לסניף יותר מהכורסה של מיכל, ונמצאו לו תומכים.
"אוף אתכם!" צעקה עליו שירה, "אתם רגישים כמו פטיש 5 קילו!" יוני הסתכל על שאר החברים שלו במבט שאומר: אחים שלי, גם לכם אין מושג מה הולך כאן? והם הסתכלו עליו בחזרה. לא. אין להם מושג מה הבנות רוצות.
"תגידו, אתם באמת לא מבינים? מיכל השקיעה את כל הנשמה שלה ואתם באים ובאבחה אחת מחרבים לה הכול!" אמרה שירה בעצבים. יוני הרגיש שהוא על סף פיצוץ וראה איך הפתיל שלו, הקצר גם ככה, הולך ונשרף: "בחייאת!" ענה להם, "כולכן השתגעתן! כולה רציתי לעשות לכם טובה והצעתי כורסה טובה הרבה יותר מהגרוטאה המשופצת של מיכל, וזה נראה לי פתרון פשוט ונוח. אז במקום להגיד תודה אתם מתנפלים עליי?"
שירה הסתכלה עליו במבט יוקד. "אני לא מאמינה! פשוט אין לך מושג מה הלך כאן, הא?"
"לא," אמר יוני, "והאמת שהמשחק הזה מתחיל לעצבן אותי, אז או שתסבירו מה אתן רוצות או שפשוט נמשיך הלאה."
זה הסיפור שלנו
נשמע לכם מוכר? כמה פעמים הרגשתן שהבנים מסביבכם, שיכולים לצורך העניין להיות אבא, אח, מדריך או רב באולפנה, פשוט לא מבינים מה עובר עליכן?
ואתם בנים, בטח כבר הפסקתם לספור את הסרטים הרעים שהייתם מעורבים בהם רק בגלל מילה אחת קטנה שבטעות נפלטה לכם ליד בת כלשהי, וכבר הדלקתם הר געש שלם שהשקעתם שעות ארוכות בכיבויו, ואין לכם בכלל מושג על מה ולמה.
הסיפור הפשוט והיומיומי הזה אמנם מתאר בהכללה את אופי ההתנהגות הנשית בשעת משבר ואת אופי ההתנהגות הגברית בשעת משבר, אבל הוא ללא ספק ממחיש היטב חלק מההבדלים המהותיים בין בנים ובנות.
המוח שמאחורי התגובות שלך
במוח האדם ישנו חלק הקרוי 'המוח הגדול', והוא מחולק למוח ימני ומוח שמאלי.
מדעית, בנות בדרך כלל מזוהות יותר עם מוח ימין שאחראי לצדדים האמנותיים, רגשיים, חווייתיים וזורמים יותר של המוח, ולעומתן בנים מזוהים יותר עם המוח הימני שאחראי לצד האנליטי, ההגיוני והמעשי יותר. לעומת הבנים שהאזור האחראי אצלם לרגשות (המערכת הלימבית) נמצא בצד אחד של המוח, אצל הבנות נמצא האזור הזה בשני צדי המוח, עובדה המובילה לתגובות רגשיות יותר משל בנים. העניין המדהים הוא שהרבה לפני שהמדענים הסיקו את המסקנה הזו באמצעות מכשירי MRI מתקדמים, לימדו אותנו חז"ל (במסכת בבא מציעא, דף נט) שאנחנו צריכים להיות מודעים לצד הרגשי שמפותח יותר אצל בנות: "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה." זאת ועוד, מכיוון שהאזור המילולי רחב ומפותח הרבה יותר במוח של הבנות, הן נוטות הרבה יותר מבנים לדבר על כל דבר שהן חוות ולהוציא את רגשותיהן החוצה.
שני בנים, חברים טובים, יכולים לנסוע לטיול בגולן וחצי מהדרך לא לדבר וזה יהיה בסדר גמור מבחינתם, אבל נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתם שתי חברות טובות נוסעות יחד ושותקות.
מכאן אפשר להבין שבנות יתמודדו עם לחץ ומשבר בעזרת פורקן רגשות, שיתוף במחשבות וחיפוש אחר דמות שתוכל להכיל אותן. זו אגב גם הסיבה שבשלה בנות נוטות פחות מבנים ללקות בהתקפי לב ובלחץ דם לא נורמלי. הן פשוט פורקות את מה שמציף אותן.
התמודדות נוספת של בנות עם משברים וכאבים שמעיקים עליהן היא פיתוח מעורבות רגשית בבעיותיהם של אנשים אחרים. בת יכולה לסבול לצורך העניין מהורים מלחיצים ובכל זאת תתעניין ותקשיב לחברתה הסובלת מבעיה דומה, כלומר – בנות רואות בקבוצות תמיכה למיניהן פתרון טוב להרגעה וביטחון.
עניין של גיל
סיבה נוספת שבגינה קיבלה מיכל את הערה של יוני קשה, יכולה להיות קשורה לגיל: כידוע, בנות מתבגרות מוקדם יותר. גילי 11–14 הם גילים המלווים ברגישויות יתר אצלן, בעוד אצל הבנים הגילים המועדים הם גילי 15–16.
לפעמים אנחנו רואים אצל החברים והחברות שלנו כל מיני סימנים ונורות אזהרה. יכול להיות שמיכל מהסיפור לעיל פשוט סבלה מרגישות יתר שכבר עברה את גבול הטעם הטוב. יכול להיות שעובר עליה משהו, שהיא זקוקה לעזרה בתחום אחר לחלוטין בחייה. ומה עושים אז? טוב, זה אנחנו חברים, כדי לעזור...
רוצים לקרוא עוד?
הצטרפו עכשיו למנויי מגזין הנוער עולם קטן