ביום הבחירות החלטנו כמו כולם לצאת עם הילדים לפארק בראשון לציון, יום של גיבוש משפחתי, כי מאוד חשוב לנו להיות יחד.
מתחילים להתארגן, אוכל להלל, אוכל לאיתן מיכאל, טיטולים, מגבונים, חטיפים לגדולים.
בכל הזמן הזה איתן מיכאל יושב בעגלתו ומקשיב למשחקים של אחיו הגדולים ואני במטבח וכבר מרגישה את הצביטה בלב מתחילה לגדול. מתלבטת האם יש לי את הכוח להתמודדות שתהיה לנו איתו בפארק. אבל הגדולים מחכים לנסיעה, אז אין ברירה.
ניגשת אליו, מנשקת ומחבקת, בטוחה שגם לו לא יהיה קל לשמוע את קולות הילדים, לראות אותם נהנים במתקנים והוא יישב בעגלתו ולא יזוז.
מתחילים להעמיס את האוטו. מפרקים את שתי העגלות, הרכב עוד קטן, מחכים בציפייה לרכב הנכה שאמור להגיע בשבועות הקרובים. איזה אבסורד שלרכב כזה אנחנו כל כך מחכים...
מתחילים לנסוע, איתן מיכאל שקוע בעולמו, ושני הגדולים מתלהבים מהיציאה.
מגיעים לפארק, מנסים להיכנס לחנייה, הסדרן בחנייה אומר לנו שאין חניות ושנחפש חנייה על המדרכות הסמוכות. אנחנו מראים לו תו נכה ושנשמח להיכנס קרוב יותר כי מאוד חם ולאיתן מיכאל לא נעים בחום. הוא היה ממש חסר אמפתיה, לא הזיז לו המקרה שלנו, ורק אמר: "סעו כבר, סעו כבר..." אז חנינו רחוק והלכנו ברגל ועשינו לו צל כמה שאפשר.
רואים המון משפחות מאושרות, ילדים רצים, צוחקים, משתוללים עם ההורים, ובלי שליטה הדמעות צפות. מחפשים מקום מוצל כדי שיהיה לאיתן מיכאל נעים כמה שאפשר.
ואז מתחילים המבטים של האנשים. מבטים חודרים, עמוקים, מרחמים, מבטי תמיהה, מבטים של ספק, מבטים של הערצה, מבטים עם סימן שאלה, המון סוגים. ואני מחזירה להם מבט. מבט של אמא גאה, מבט של אני לא אשמה, מבט של "אל תדאגו, אנחנו בסדר", מבט של אל תרחמו עלינו, אנחנו חזקים. מבט של "אני כל כך אוהבת את הילד הזה, הוא מדהים".
מוצאים מקום ליד המתקנים. ומאותו הרגע אני מרותקת לספסל. ללא יכולת לזוז. פעם זאת הלל חנה שצריכה לאכול, החלפת טיטול, נדנוד של העגלה, ופעם זה איתן מיכאל שיושב עלי, ואני מחבקת אותו חזק ולוחשת לו שבעזרת ה' בבחירות הבאות, ובישראל זה די צפוף, הוא כבר ישחק במשחקים כמו כל הילדים.
ואז המצפון מתחיל לעבוד, מסכנים הילדים הגדולים שלי, אמא שלהם לא משחקת איתם כי היא עם הקטנים, מה הם אשמים במצב שלנו? איזה באסה, כמה קשה, כמה כואב, איך הגענו למצב הזה?
אבל כמו תמיד, הקול השני לוחש לי: "את חזקה, זה זמני, הם לא מסכנים, ילדים רבים משחקים לבד, את מגדלת אותם להיות עצמאים. אבא שלהם משחק איתם, זה טבעי וזה בסדר".
כמה ילדים נעמדים ליד העגלה של איתן מיכאל ומסתכלים עליו באותם המבטים התמהים. עומדים כמה דקות טובות. כאב לי כל כך על ילדי המתוק והמדהים.
החלטתי להוציא אותם מההלם ואמרתי להם שהוא ככה כי הוא נפגע בתאונת דרכים, וכמה צריך להיזהר בכביש, כי תראו מה יכול לקרות מתאונת דרכים.
ההורים שלהם שמעו את דברי והחלו להתעניין מה קרה, איך קרה, מתי? כמובן שהיה להם מאוד קשה לשמוע מה קרה לנו, ונכנסתי לתפקיד המחזקת, שזה נסיון מאוד קשה, אך ברוך ה' יש לנו את הכח להתמודד איתו, ובעזרת ה' הוא יצא מזה.
לאחר כמה דקות מתיישבת לידנו משפחה חבדניקית, עם חמישה ילדים ותאומים.
הם מתיישבים, הילדים חולצים נעליים, והאבא אומר להם- "יאללה, הפארק לרשותכם, אבא ואמא מחכים כאן, תחזרו בעוד חצי שעה..." הנה, עוד ילדים שמחונכים לעצמאות.
וההורים לא נחים לרגע, בקבוקים, טיטולים, מקשיבים לתלונות הילדים, אוכל, חיפוש אחר ילד שהתרחק.
ואני יושבת לידם, בדממה. יושב עלי ילד בהכרה חלקית. מתבונן בי, מחפש את מבטי. רוצה אישור שאני אוהבת אותו למרות שהוא לא כמו כל הילדים. פעימות ליבי בקצב של פעימות ליבו. ילדי האהוב, בכל מצב אוהב אותך, לא מתביישת בך, עד קצה העולם אלך בשבילך.
ואז הם אוספים את כל הילדים ומצלמים אותם, והאבא אומר לי: "זה יפה רק בתמונה, במציאות זה ממש קשה".
ומסתכל על איתן מיכאל.
ספרתי לו שאיתן מיכאל נפגע בתאונת דרכים. הוא ואשתו היו בהלם. הם היו בטוחים שהוא חצי ישן, ואני משקה אותו כי חם לו ואין לו כח לשתות לבד... הלוואי.
וכך התחלנו לנהל שיחה. מהו קושי, וכיצד לקחת את החיים בפרופורציות. הם אמרו שממש קשה להם לגדל כל כך הרבה ילדים, אבל זהו קושי קטן לעומת מה שאני עוברת.
אמרתי להם שאני לא מסכימה עם האמירה הזאת, כי לכל אחד יש את הקושי שלו ואת ההתמודדות שלו ואין להשוות. אפשר לקחת את הקושי בפרופורציה אחרת, אבל לכאוב זה טוב.
ואז הילד שלהם התחיל לבכות שהוא רוצה ארטיק. צחקנו ביחד ואמרנו שעכשיו זאת ההתמודדות של הילד, הוא רוצה ארטיק. הוא יצרח עד שיקבל. זה הקושי שלו עכשיו. וההורים צריכים להכיל את הקושי שלו ולנסות לעזור לו להתמודד איתו, לא לשים את זה בצד.
כל אחד והקושי שלו בחיים.
התחלנו להתקדם לכיוון היציאה.
עוד קצת מגלשות, נדנדות. וידי לא מפסיקה ללטף את איתן מיכאל המתוק, שירגיש שאני איתו, לא עוזבת אותו לרגע.
ושוב נתקלים באישה שמתלהבת מהלל המתוקה ואז מפנה מבטה לעגלתו של איתן מיכאל, וסף סוף בלי מבטים, שואלת: "מה יש לו?". איזה כייף, מישהו שלא מרחם, שלא מתלבט מה לומר. דוגרי.
אני מספרת לה. ותגובתה היתה: "וואו, איזה מתסכל". זה היה לי כמו סטירה לפנים. אף פעם לא חשבתי על המצב שלנו כמתסכל. הוא כואב, זאת טרגדיה, התמודדות ועוד הרבה מילים. אבל תסכול?
חשבתי לרגע ואמרתי לה שאני לא חושבת שזה תסכול, אלא כאב לב מטורף.
תסכול זה דבר שאתה עושה משהו, מנסה ולא מצליח לך. פה לא עשיתי את זה... קיבלתי את המצב הזה.
אבל אולי כן?
האמירה הזאת עוד מלווה אותי מאז. האם המצב שלנו מתסכל?
אז יש רגעים שפתאום אני כן מרגישה תסכול. אני מנסה לשקם אותו, רוצה שיתעורר, חושבת על כל כך הרבה דרכים לעזור לו, ודברים לא זזים כמו שאני רוצה.
אני מדגדגת את הלל, והיא צוחקת בקול, מדגדגת אותו, ושום דבר לא זז בפניו.
זה תסכול?
אז תודה לאותה אישה שהאירה את פני שאני במצב ממש מתסכל, אבל גם תודה לה שנתנה לי עוד אפיק של התמודדות לא להיות מתוסכלת, להמשיך להתאמץ, להמשיך לחייך, להמשיך לאהוב אותו ללא תנאים, להמשיך לבחור בחיים שמחים ולא בחיים שמרגישים בהם תסכולים וכאבי לב.
מקווה שבורא עולם יעזור לי להמשיך לבחור בחירות טובות בחיים.
למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: [email protected]
ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-4 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.