האביב פורח בירוק עמוק וצהוב מסנוור, בתחנת הרכבת התורכית מסעודיה (הנקראת בטעות שהשתרשה היטב, סבסטיה), שומרון. מבנה התחנה הישן הוקם לפני מאה שנים בדיוק, במהלך מלחמת העולם הראשונה כחלק מהמאמץ התורכי לכבוש את תעלת סואץ מידי הבריטים.
תחנה זו, שאינה מובילה כיום לשום מקום, היא פסיק קטן מתוך רשת המסילות האדירה שחיברה את אפריקה, אסיה ואירופה - הרכבת החיג'אזית. מתוך מסילת הברזל התורכית מדמשק שבסוריה, בואכה אל-מדינה שבערב הסעודית, מסתעפת 'רכבת העמק', וממנה מסתעפת 'רכבת שומרון' שנועדה להגיע עד לתעלת סואץ אך נעצרה סמוך לגבול ישראל מצרים. מסעף נוסף במסילת הברזל שתוכנן להגיע עד ירושלים נעצר בעיר שכם, בשל לחץ פוליטי של צרפת על הממשלה התורכית.
צריך רק לעצום את העיניים, ולדמיין את רכבת הקיטור משתקשקת בכבדות על מסילת הברזל המתפתלת על תוואי הנחל. שאיפה נוספת של ריחות האביב, ושקשוק הקרונות מתחלף בקולות שירה וריקודים של אלפי צועדים, הלמות פטישים ושיעול גנרטור. ברוכים הבאים לעליית גרעין 'אלון מורה' לחידוש ההתיישבות היהודית בשומרון, פסח תשל"ה.
ימים ספורים לפני העצרת המיוחדת שתתקיים בחול המועד לציון שנת ה-40 לעלייה לסבסטיה, ביזמת אנשי גרעין 'חומש תחילה' ובהשתתפות המועצה האזורית שומרון, חזרנו לתחנה הישנה למפגש מיוחד עם חלק מראשי החבורה: בני קצובר, הרב מנחם פליקס, יהודה וחיה עציון, יעל אליצור, הרב יוסי ארציאל ושוש אילן.
למרות חסרונם הפיזי, גם רוחם של אורי אליצור, מסממניה הבולטים של מהפכת התקשורת, מנחם אילן, מדריך הטיולים האגדי שהוביל והדריך את הצעדות, חנן פורת ז"ל, וייבדל לחיים הרב משה לוינגר, נכחה במקום באופן מוחשי. באופן סמלי יצא כי גם הצלם שתיעד את המפגש המיוחד, הוא אישי חזני, בנו של הרב יהודה חזני ז"ל, הקמב"ץ של גוש אמונים.
הוויכוח הפוליטי עוד טרם הסתיים, אך נדמה כי גם לאלו הניצבים בקצה השמאלי של המפה הפוליטית קשה לדמיין כיום את מדינת ישראל ללא מפעל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, המונה כ-400 אלף תושבים.
את היישובים היהודיים שהוקמו מעבר לקו הירוק עד מלחמת יום כיפור, אפשר היה למנות על אצבעות יד אחת בלבד: קריית ארבע, כפר עציון, אלון שבות ומגדל עוז, והם מנו כאלף תושבים בסך הכול.
הניסיונות החוזרים ונשנים להיאחז בגב ההר נתקלו בהתנגדות הממשלה ופונו שוב ושוב. רק בפעם השמינית, בחנוכה תשל"ו, התקבלה הפשרה שהציע המשורר חיים גורי, ולפיה ייאחזו המתיישבים במחנה קדום, במקום שבו הוקם לימים היישוב קדומים. בכך נפרץ הסכר, והדרך נסללה לפיתוח מדיניות ממשלתית לפיתוח ההתיישבות ביהודה ושומרון.
התנגדות חיצונית – ויכוח פנימי
בראש חודש אדר תשל"ג יושבים בני ובינה קצובר, יוסי ונחמה פורת ומנחם וטובה פליקס – כולם בני גרעין המייסדים של קריית ארבע, אז יישוב צעיר שהוקם אף הוא לאחר דין ודברים ממושך מול הממשלה, והוגים את הרעיון להקים גרעין התיישבותי שיעלה על הקרקע באזור שכם, כהד סמלי לתחנה הראשונה שבה נטע אברהם אבינו את מושבו עם הגיעו לארץ כנען.
תוך כחודש גובש 'גרעין אלון מורה', שהחל לתכנן את דרכו וצעדיו בעשרות פגישות שנמשכו אל תוך הלילה. "מלחמת יום הכיפורים קטעה את מימוש התכניות, וכשנשותינו מגיעות לראש הממשלה גולדה מאיר, ומעלות לפניה את רעיון חידוש ההתיישבות היהודית בשומרון כצעד שירומם את רוח העם, היא דוחה את הרעיון בטענה שהעיתוי איננו מתאים", פותח בני קצובר. "לאחר סירוב מתמשך לעלייה לשטח באופן ממוסד ומסודר, החל המאבק הציבורי. אריק שרון שמסייר אתנו בשטח ממליץ לנו להתחיל את ההיאחזות באזור חווארה, בכניסה לשכם - במקום שבו נמצאת כיום מפקדת חטיבת שומרון".
אולם לא רק בהתנגדות הממשלה נתקלו חברי הגרעין, שהיו אז בשנות העשרים לחייהם, אלא גם בהתנגדות של חבריהם לרעיון ההתיישבות ולספסלי ישיבת 'מרכז הרב'. חנן פורת והרב משה לוינגר, מראשי 'תנועת גוש אמונים' שהוקמה במהלך מלחמת יום כיפור כתנועה חינוכית רעיונית, ראו בתחילה את ההיאחזות המופגנת בשטח כצעד שגוי. גם הרב צבי יהודה קוק, רבם של בני החבורה, דחה שוב ושוב את העליות לקרקע. רק לאחר שהחבורה הודיעה לו שהם עולים לקרקע, נרתם הרב למשימה, ואף השתתף בה בעצמו, חרף גילו הקשיש.
"ההצעות הפרקטיות שעלו בעשרות דיונים בשנה שקדמה לעלייה היו הפגנות, שביתות, שביתות רעב ולחץ פוליטי באמצעות המפד"ל שהייתה לשון המאזניים בממשלה, ויכלה להתנות את ישיבתה בממשלה במתן זכות ליהודים להתיישב בשומרון", מספר קצובר. "המפד"ל סירבה לצעד הזה, ועל הרקע הזה בדיוק קמה 'גוש אמונים' בגלגולה הראשון, כגוף פוליטי בתוך המפד"ל. גרעין אלון מורה סירב להיות חלק מזה, ואמרנו שזה לא עסק למפלגות".
"התחושה הכי חזקה שאני זוכר ככזו שהניעה אותי, היא מין ניקור כזה בראש: זה לא ייתכן. לא יכול להיות שבכל חבל ההר בארץ ישראל, מירושלים ועד עפולה, יש חושך – כי אין אורות של יהודים על פסגות ההרים", מוסיף יהודה עציון. "התחושה הזו של 'לא ייתכן', הניעה אותנו לעשות את ההפך. להפוך את החושך לאור, ולתקוע יתדות על ראשי ההרים. ידענו שיהיה מה שיהיה – נעבוד, יפנו אותנו, יזרקו אותנו, ננסה עוד פעם – אבל לא ייתכן להשלים עם עיוות שכזה.
"לא פעם הרגשנו שהמאבק הוא פנים ואחור – גם נגד הממשלה וגם מול ניסיונות להניא אותנו מהעלייה לטובת מה שהרב לוינגר כינה 'לרומם את רוח העם', שהיו תמיד סיבות למה לא לעשות או להמתין או לחשוב עוד פעם. לא רצינו לחשוב עוד פעם, אלא לקום ולעשות, ויהי מה. מעל הנחישות הזו אפשר לשים ככותרת את המשפט האלמותי של מנחם, כששאלו אותו 'אתם לא דופקים את הראש בקיר?' הוא אמר 'בטח, אבל הראש שלנו יותר חזק מהקיר, ובסוף הקיר יישבר'. היום אני מחכה שיגידו את המשפט הזה על הכותל המערבי".
"זהו, מצטרפים לגרעין"
העלייה הראשונה לקרקע התרחשה בסיוון תשל"ד, במהלך שבוע דרמטי במיוחד מבחינה פוליטית. מסקנות ועדת אגרנט לחקירת מחדלי מלחמת יום כיפור הובילה להתפטרות של גולדה מאיר ומשה דיין, ואת מקומם תפסו יצחק רבין כראש הממשלה ושמעון פרס כשר ביטחון.
"פרס היה אז איש לאומי מאוד, שתומך בנו מבחינה מהותית בצורה הכי מובהקת. אבל ברמה המעשית אנחנו עולים, והוא מפנה אותנו", מציין קצובר. "בגלל שהצלחנו לעקוף את המחסומים ולהגיע לשטח הוא הואשם כמשת"פ של המתנחלים. ככל שגבר הלחץ הפוליטי עליו, ככה הוא החריף את ההתנגדות לניסיונות ההתיישבות".
בתמונה המפורסמת מעליית חווארה נראים הרב צבי יהודה, אריאל שרון וגאולה כהן נוטעים עץ. "אריק שרון דיבר ישירות עם ראש הממשלה במכשיר הקשר, והגיעה הסכמה לפשרה, שניכנס ללילה למחנה קדום. מכיוון שגם ההתיישבות בחברון התחילה במחנה צבאי, זו הייתה נראית התחלה אידיאלית", אומר הרב יוסי ארציאל. "חנן פורת הציג את ההצעה לפני הרב צבי יהודה, והוא חשב לרגע וענה: אם השיקול הוא שהאדמה כאן לא טובה ומקום אחר טוב יותר, אפשר לקבל את ההצעה.
אבל אם הסיבה היא שכאן לא מוכנים שיקום יישוב יהודי – אין דבר כזה שיהיה מקום בארץ ישראל שבו אין יישוב. חנן עמד לידו וממש בכה: 'הרב, על דעת זה עלינו', אבל הרב צבי יהודה נשאר בעקשנות שלו, הוא אחז בגדר התיל, ופתח את המעיל שלו ואמר לחיילים: 'תירו בי'. בסוף, כשהוא נשאר לבד בשטח, ראה שאין טעם, והלך לאוטובוס. הרב צבי יהודה רצה לחזק את המדינה", הוא מסביר את הביטויים הקשים, "אבל התורה בעיניו הייתה קודמת ויישוב ארץ ישראל נחשב אצלו מצווה שצריך למסור עליה את הנפש".
"הייתי אז בת 20, חברה של יהודה, ילדה טובה פרדס חנה שלא הבינה בכלל מה קורה", נזכרת חיה עציון. "כל המחסומים והדרכים המשובשות מאוד הפחידו אותי. מאוד התפעלתי מהנשים עם הילדים ששיחקו בנדנדה ובמגלשה ונתנו הרגשה של משהו מאוד אמתי וחי. כשפינו את יהודה, החיילים סחבו אותו ואריק שרון אמר להם 'תעזבו אותו'. החיילים היו מאוד נרגשים ואמרו לו: 'אנחנו הלכנו אחריך באש במלחמה, זאת פקודה, מה אנחנו יכולים לעשות?' ואריק אומר: 'תסרבו פקודה, זו פקודה בלתי חוקית בעליל'".
"אנחנו הצטרפנו 'מאוחר', אחרי העלייה הראשונה לחווארה", מספרת יעל אליצור. גרנו בירושלים ואורי שהיה אז מורה, היה במילואים. כשהוא חזר הוא אמר: 'זהו, אנחנו מצטרפים לגרעין אלון מורה'. הוא כל כך הזדעזע ממראות הפינוי, ולמחרת כבר הצטרפנו למשפחות קצובר ופליקס".
מי חלם שכך יהיה
אריק שרון מוביל סדרת סיורים נוספת וממליץ הפעם על תחנת הרכבת הנטושה הסמוכה לסבסטיה, בשל קרבתה הסמלית לעיר שומרון העתיקה, בירת ממלכת ישראל המקראית – וגם בהיותה רכוש ממשלתי ואדמת מדינה. מסילת הרכבת שיחקה אחר כך תפקיד נוסף: המשאיות שהובילו את המבנים היבילים נסעו בנתיב המסילה הצר והנשכח, ובכך חמקו משרשרת המחסומים הצפופה.
לעלייה בז' אב תשל"ד מגיעים כאלפיים יהודים, בהם 25 חברי כנסת ובראשם מנחם בגין, ראש האופוזיציה דאז. ארבעה שרים ושמונה ח"כים ממפלגת העבודה מוציאים הודעות תמיכה. הממשלה הציבה אולטימטום למתיישבים להתפנות, ולאחר ארבעה ימים הם פונו בכוח על ידי הצבא.
"הישיבות לפני העלייה השנייה התקיימו בביתנו שברובע היהודי", נזכרת שוש אילן, שהוציאה לאחרונה ספר ילדים המתאר את חידוש ההתיישבות בשומרון מנקודת מבטה של 'החיפושית האדומה', רכבה של משפחת אילן באותם ימים. "כמה עיתונאים שהוזמנו לפגישה ביקשו לדעת מה הסוד, מה צריך לעשות כדי שנפסיק עם העליות וכל הרעש שאנחנו עושים. אמרתי לאחד מהם: 'תסתכל על כל החבר'ה פה, תעבור אחד אחד. אפשר לשבור אותם? לא. כי מה שמניע אותם הוא אמונה חזקה, שמתכופפת בגמישות, אבל לא נשברת'".
"במבחן המעשי, ניסיון העלייה השני היה כישלון, אבל התהודה הציבורית שהוא קיבל הפחיתה את החששות של חנן פורת והרב לוינגר, והובילה להקמת תנועת גוש אמונים, שבה תמכו גם דמויות בולטות ממחנה 'ההתיישבות העובדת'. לא ברור בדיוק איך הדואר מצא אותנו", מחייך קצובר, "אבל קיבלנו מברקי ברכה מכל הארץ, שהודיעו לנו בחגיגיות על הקמת סניפים נוספים ל'גרעין אלון מורה' - בראשון לציון, ברחובות ובחולון".
הניסיון השלישי, 'מבצע הקפות', נהגה ותוכנן בביתם של אורי ויעל אליצור, ויצא במוצאי שמחת תורה בשני טורים: קבוצה אחת החלה לצעוד למשטרת נבי צאלח שבבנימין (כיום היישוב נווה צוף), וקבוצה נוספת צעדה ליריחו. שר הביטחון פרס גייס מילואים והורה על הצבת מחסומים רבים, ורק בודדים הצליחו לחמוק מהם ולהגיע לנקודות היעד.
הרב פליקס משתף בסצנה משעשעת במיוחד. "באותו לילה בני ואני נוסעים בטנדר חבוט על שביל נידח בדרכנו לקבוצה שהגיעה ליריחו. חמקנו משני מחסומים, וכשהגיע הבוקר עצרנו ולהתפלל. פתאום נוחת מסוק צבאי על השביל לפנינו, חייל יוצא, רץ לג'יפ, מכניס את הראש לקבינה, שולף את המפתחות מהסוויץ', רץ למסוק וממריא. הטנדר נגרר בסוף למחנה צבאי ליד יריחו ובאנו לקחת אותו אחרי כמה ימים".
"בבוקר אנחנו מקשיבים ליומן הבוקר של רשת ב' כדי לשמוע איך ריסקו לנו את המבצע, והקריין מכריז: 'גוש אמונים העלה על הקרקע 16 התנחלויות'", נזכר קצובר. "מתברר שהצבא עשה ספירת מלאי בבוקר, וגילה שהחבר'ה שחלקם התברברו בשטח הגיעו ל-16 גבעות. הכישלון הפך להצלחה, ופתאום צצים להם מטות עורפיים שהחלו להזרים מזון, ציוד ואנשים".
בשלב הזה מתגבש מסלול חדש של צעדות המוניות, שנועדו לחבר לאידיאולוגיה מעגלים רחבים יותר ויותר. הצעדה בת היומיים אל תחנת סבסטיה שהתקיימה בפסח תשל"ה, שבה השתתפו אלפי בני אדם, הייתה הסדק המרכזי בקיר הבטון, ונקודת המפנה מחזון המעטים לתנועת ההמונים.
במקביל מקים יהודה עציון את מדרשת 'הר שומרון', לימים בית ספר שדה עפרה, ומקדם את 'פלוגת העבודה', שנשכרת בתרגיל שקוף לעין על ידי משרד הביטחון כדי לגדר את הבסיס הצבאי בהר בעל חצור. באישור שר הביטחון פרס נאחזת הפלוגה במחנה הירדני הנטוש למרגלות ההר, במקום שבו ניצבת כיום עפרה.
בבחירות 1977 עלה לשלטון מנחם בגין, שהכריז כי "יקומו עוד הרבה אלוני מורה". תחת שלטונו, ובמקביל לנסיגה שביצע מחבל ימית, הוקמו בעשור הבא יתר היישובים והערים ברחבי יהודה ושומרון.
באותם ימים, יש מבחינתכם חזון כלשהו, מודע או לא מודע, למשמעות של כל העליות האלה? מה חשבתם שיקרה בעתיד?
"חשבנו על אתגר של הקמת יישוב, אבל לא על הנהגה", אומר הרב יוסי ארציאל. "פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו, כמה צוציקים בשנות העשרים לחייהם שהחליטו להקים יישוב, עם כמה אלפי אנשים שמחכים למוצא פיך. לא בטוח שהיו לנו הכתפיים להבין שאנחנו הולכים להנהיג את הציבור הזה במובן מסוים".
יהודה עציון סבור שהיה חזון, אם כי לא ברור לפרטיו. "לא היה לנו ספק שאם נצליח שם יהיו לכך בנים ובני בנים על הגבעות וההרים הסמוכים. זה היה החזון – עוד לא פירשנו אותו ליישובים כפריים, קהילתיים ועירוניים, אבל זה היה החזון – לפרוץ קדימה ולא להשלים עם האיסור, ולהפוך את האין ליש – על אפם וחמתם של כל אלו שהתנגדו לזה. בהתחלה בכלל לא עסקנו במספרים, רק בערך שנתיים אחרי כן התחילו לצמוח תכניות שונות כמו 'תכנית י"ש' – להקים 310 יישובים, או תכנית שיעדה הוא מאה אלף מתיישבים".
יעל אליצור: "יהודה, תודה שבחלומות הכי ורודים שלנו לא חלמנו שיהיה מה שיש עכשיו, כל כך הרבה אנשים".
כולכם גדלתם על אמונה בקדושת המדינה, אבל בשורה התחתונה נעשה פה מעשה שהוא נגד החוק ונגד מה שהמערכת אומרת. איך זה עבד ביחד?
"היה ברור לנו שזה אינטרס של מדינת ישראל ושל עם ישראל. זה היה מה שנקרא בצורה הכי חוקית וראויה: הפגנה, לחץ והשפעה", אומרת אליצור.
"כשפרצנו את המחסומים לא היה לי קל", מודה חיה עציון. "נפגשנו כאן עם מאבק מתריס, 'על אפם וחמתם'".
"כבר אז שאלו אותנו את זה, ואמרנו שמדינה דמוקרטית נמדדת לא על פי הכבילה שהיא מטילה על האנשים, אלא במידת ההיענות שלה לרצון של העם", אומר הרב ארציאל. "זה היה מאבק דמוקרטי לעילא, שחלק מהזמן היה פחות מקובל, אבל זה היה הביטוי של רצון העם שבסוף פרץ והתממש".
אם מתמקדים מהחברה הכללית לציבור הדתי-לאומי של אז, איך מקבלים אתכם עם כל השיגעון הזה?
"אני מניח שהייתה בציבור, שהיה הרבה יותר קטן מאשר היום, איזושהי ציפייה שמישהו יכה על התוף והכול יתעורר", מציין הרב פליקס. "הייתה נכונות פנימית שמישהו היה צריך לחשוף אותה, ובדיעבד יצא שאנחנו היינו השליחים. כשהרב צבי יהודה נטע עץ עם אריק שרון וגאולה כהן, הוא בירך בשם ומלכות 'מציב גבול אלמנה'. בלילה כבר לא היה שם שום דבר. הגדר נעקרה, העץ נעקר ואנחנו פונינו. באותו זמן חשבתי: ריבונו של עולם, הרב שלנו בירך ברכה לבטלה. זה אפילו לא החזיק מעמד 24 שעות, איך ייתכן שהקב"ה מביא תקלה על ידי צדיקים? במבט מקומי לא נשאר שום דבר, אבל בפרספקטיבה רחבה יותר, אולי אנחנו קצת טופחים לעצמנו על השכם, אבל במידה מסוימת אפשר לומר שמה שיש היום ביהודה ושומרון, זה מכוח אותה ברכה ואותה עלייה".
כבוד וגיבוי לחבורה הצעירה
"אנחנו הזדקנו אבל יש היום הרבה מאמצים שמקדמים חבר'ה צעירים, שחורקים שיניים, וממשיכים לדפוק עם הראש בקיר, עוד ועוד ועוד", מוסיף הרב פליקס. "אנחנו פה בדרך לחומש, ויש שם חבורה מופלאה של חבר'ה שנאבקים לכאורה מאבק חסר סיכוי, אפילו יותר מזה שלנו. אם אנחנו רוצים להפיק לקחים מההיסטוריה הקצרה שהיינו שותפים בעשייתה, זה לתת גיבוי ואמון לחבר'ה שהיום נאבקים על המשך הדרך שאנחנו פרצנו קצת, וצריך להרחיב אותה ולעשות אותה הרבה יותר סלולה. הנסיבות השתנו לשני הצדדים. מצד אחד, אז פרצנו לשטח שהיה לחלוטין ריק מיהודים, והיום ברוך ה' יש משהו, יש ציבור רחב שלא היה אז, יש גרעינים תורניים. מצד שני המפה הפוליטית השתנתה לכיוון השלילי ומבחינה מסוימת נסוגונו כבר, ויש תקדימים של עקירת יישובים. הלוואי שהליכוד של היום יהיה לאומי, כמו מפלגת העבודה דאז. בשורה התחתונה, צריך לתת את הגיבוי ואת הסיכוי לאותה רוח שממשיכה הלאה".
"אז היינו כציבור הרבה יותר תמימים, והתמימות שלנו עזרה לנו", מדגישה שוש אילן נקודה חשובה. "היום יש כל מיני זרמים של פוליטיקה שמאוד מפריעים, וכל מיני חישובים שפעם לא היו. אני לא יכולה לקחת את הרכב ולנסוע לקבר יוסף, שאמור להיות לפי כל ההסכמים שטח שלנו. צריך לעשות שמיניות באוויר, פעם בחודש או חודשיים, כדי להיכנס לשם בלילה. זו דוגמה למצב נתון שהצעירים מקבלים כמובן מאליו, וזה לא צריך להיות ככה. צריך להתחיל לעשות שטיפת מח על העניין הזה לדרג הפוליטי, שהיחסים עם הערבים ומה יגידו באמריקה יותר חשובים להם".
אנשים התעייפו מלדפוק את הראש בקיר?
"אני לא באותו מקום שבו הייתי אז", מודה יעל אליצור. "אני מצפה שהצעירים יעשו את זה ומאוכזבת נורא שהצעירים לא עושים את מה שאנחנו עשינו, אבל הנקודה היא שאצלנו זו הייתה מהפכה, והרבה יותר קל לעשות מהפכה מאשר להמשיך דבר קיים".
בני קצובר והרב פליקס קופצים: "יש צעירים שעשו הרבה יותר. מה שעשו הצעירים על הגבעות לא נפל מהדברים שאנחנו עשינו. במובנים מסוימים זה הרבה יותר מורכב".
"אני חוזר תמיד לדברים של הרב צבי יהודה שאמר לנו בכל הזדמנות – הכול יפרח מארץ ישראל", מוסיף קצובר. "מאלף תושבים וארבעה יישובים, יש היום קרוב ל-400 אלף תושבים – ש-150 אלף מהם מחוץ לכל מפת גושים – וכ-250 יישובים ומאחזים. אז היו שלוש ישיבות הסדר ואפס מכינות, והיום יש יותר מ-70 ישיבות ומאה מכינות, שעברו גם לציבור החילוני. אז אפס גרעינים תורניים והיום יותר ממאה. מדרשות לבנות, אמנות, תקשורת, תיאטרון – כל הרוח הזו פרצה.
"לא שיערנו את ההתקדמות הזו, אבל יחד עם זה ידענו שככל שנתקדם יתעצמו גם כוחות השלילה. הנכונות הפנימית של השמאל כיום לעשות דברים איומים ונוראים, הרחיקה עד כדי דיבורים על ירושלים. לשיטת השמאל אנחנו נמצאים היום בצומת דרכים: הדקה ה-90 שאומרת, או שהסיפור הזה סופי - ואובמה יודע את זה והשמאל יודע את זה - או שחלילה הם יפעילו את כל הלחצים הכי קשים. השליחות של הנוער והצעירים היא לדבוק באותה רוח גדולה, שהיא היחידה שיכולה לסחוף קדימה וגם לתקן את העוולות שכבר נוצרו - חזרה ליישובים שנהרסו, ומאבק מול העובדה שכבר 20 שנה עוצרים הקמת יישובים חדשים".
"אם חשב מי שחשב שנקים מערך של יישובים ונחזיק בארץ ישראל וכך הכול יסתדר, הנסיגות והעוולות שמונעות את האפשרות מרגל יהודית לדרוך בחלקים גדולים מהשומרון מראות שאנחנו לא שם", משיב יהודה עציון. "כבר לפני ארבעים שנה דיברנו על כך שגוש אמונים יישא דגלים של חתירה אל הקודש, של חתירה אל הר הבית, של חתירה אל שינוי דפוס המשטר וחשיבה שנועדה להעלות דרגה את מדינת ישראל. השאלות והתביעות האלה מחריפות כל הזמן, ואם לא נשכיל לפרוץ אל ההר, לעלות אל הקודש בתביעה לשלמות ובמאבק כלפי כל המונעים מבית ומחוץ – יכול להיות שגם מפעל ההתיישבות ימשיך לספוג עוד ועוד מכות כפי שכבר חזינו בתקדימים הקיימים. אני קורא לא להסתפק במה שיש כעת, הן מבחינה כמותית והן מבחינת התוכן: לא להסתפק בתוכני משיח בן יוסף של אחיזה בהרי ארץ ישראל. בהחלט להתמיד בכך, ולתת את הדחיפה הנמרצת למי שעוסק בזה – אבל בשום אופן לא להסתפק בכך, אלא ללכת הלאה ומעלה אל ההר".
השיחה המרתקת מסתיימת כשהנשים מביטות על השעון ומזכירות שאנו בערב פסח. רגע לפני העלייה לרכב יהודה מביט בתחנה ואומר: "מה מאפיין בעצם תחנת רכבת? שהיא לא תחנה סופית. עומדים, מצטיידים וממשיכים הלאה". באופן כמעט אוטומטי המבטים מדלגים למעלה, אל פסגת חומש.
תמונות: אישי חזני
