העולם כולו, ובעיקר העולם היהודי, מכיר היטב את דמותו החינוכית והערכית של יאנוש קורצ'אק, אך מסתבר שלצידו פעלה לא פחות ממנו אישה שנשכחה מדפי ההיסטוריה היהודית – סטפה וילצ'ינסקה.
במשך עשרות שנים נדחקה דמותה של סטפה לקרן זווית ובעוד לקורצ'אק הוקדשו רחובות, בתי ספר, גנים ציבוריים ואנדרטאות הרי שלה לא נותר אלא איזכור קטן על לוח שיש למרגלות אחת האנדרטאות שהוקמו לזכרו של קורצ'אק.
עמלה עינת כתבה עשרות ספרים במרוצת השנים, חלקם למבוגרים וחלקם לילדים, בספר 'סטפה אהובתי' היא חושפת לבני הנעורים את דמותה של האישה הנשכחת הזו. לערוץ 7 היא מספרת על סטפה ועל הספר תוך שהיא קובעת כי משום מה ולעיתים ללא סיבה נראית לעין ההיסטוריה מקפחת הרבה אנשים שאינם ראויים לכך בעוד האחרים זוכים לתהילה רבה.
על סטפה וילצנסקה מספרת עינת כי היא בחרה לשוב מלימודיה האקדמיים לוורשה עיר הולדתה כדי לסייע לילדים יתומים ומצאה בית יתומים עלוב ומוזנח אליו נכנסה בהתנדבות ובפעילותה הצליחה לרומם אותו רוחנית וחומרית והפכה אותו לבית יתומים מפואר, ככל שניתן היה בתקופה ההיא.
במשך שנים ניהלה את בית היתומים ומתוך הערכה והערצה לאישיותו דמותו ופועלו של יאנוש קורצ'אק הזמינה במעין מכרז תפור אותו לסייע בהפעלתו. בהזמנתה הגדירה את דרישות התפקיד כתפורות לקורצ'אק כשהיא מציינת שהמבוקש הוא רופא בעל יחס מיוחד לילדים ונתונים נוספים שהובילו למעשה את קורצ'אק אל בית היתומים להצעת מועמדותו לפעול בו.
להערכתה של עינת את פנייתה לקורצ'אק קידמה דווקא כך ולא באופן ישיר משום ההערכה וההערצה שחשה כלפיו ואכן קורצ'אק הפך לרופא בית היתומים ובהמשך משום מה הוגדר כמנהל המקום.
עינת מעריכה כי בין הסיבות לשחיקת שמה של סטפה מההיסטוריה נמצאת גם סיבת היותה אישה והמציאות התקופתית בה מוסד שבראשותו עומדת אישה לא זכה אז להערכה ומשאבים. עובדה היא שבאותם ימים היו עוד חמישה בתי יתומים שאת כולם ניהלו נשים והם אינם מוזכרים בשום מקום.
"היא ניהלה את בית היתומים ארבע שנים לבד, כשקורצ'אק נעדר מכיווןן שהיה קצין בצבא הפולני. הוא היה גם סופר ושדר רדיו, וחלק ניכר מהזמן לא היה שם. העול הנפשי והפיזי של ניהול המקום – הדרכת מדריכים וכו' - הכל היה מוטל עליה, והיא עשתה זאת במסירות נפש תוך ויתור על חייה הפרטיים", אומרת עינת המספרת כי לסטפה הייתה נהייה אחרי האיש בעל החזון אודות מקומם של ילדים בעולם.
לא פחות משלושים שנה עבדה סטפה וילצ'נסקה בבית היתומים ולימים גם הגיעה לארץ ישראל, לקיבוץ עין חרוד, שם שהתה במשך כשנה וחצי. "היא אמורה הייתה להישאר, אבל ביוני 39' היא הרגישה שהיא צריכה לנסוע כדי להציל את קורצ'אק. אמרו לה שכולם בורחים כעת מאירופה, אבל היא נסעה וניסתה להוציא אותו. היה לה קשה, כי הוא לא היה קשור לשום תנועה ציונית. היא עשתה מאמצים רבים אבל תוך שלושה חודשים החלה המלחמה והכול נסגר".
עינת מוסיפה ומספרת כי סטפה הייתה זו שיחד עם ילדי בית היתומים צעדה את הצעדה לטרבלינקה בעוד קורצ'אק ספוף ונפול ובתחושת חוסר אונים. לדבריה הצעידה הזו שלה היו שותפים גם ילדי בתי היתומים האחרים, לא הייתה אירוע הירואי אלא אירוע קשה, כואב ומלא בבכי.
"לאורך הזמן הפכו את קורצ'אק לגיבור, חלק בגלל הכתבים שלו וחלק בגלל הרצון לייצר לעצמנו גיבורים", היא אומרת ומספרת כי לחקר הפרשה כולה ודמותה של סטפה בפרט הגיעה לאחר קריאה בספר ישן שעסק במשנתו החינוכית של קורצ'אק "התחלתי לחקור והגעתי לכל הכתבים כולל המכתבים של סטפה עצמה והיומן שהיא כתבה ונותר בארכיון עין חרוד".
עינת נסעה גם לוורשה וראתה שם את המצבה הסמלית והקטנה שהוצבה לזכרה של סטפה. עוד היא מספרת על גיסתה של סטפה שנותרה בחיים והוסיפה פרטים על דמותה הנשכחת והנעלמת. "לא בית ספר אחד, גן ציבורי או רחוב יש על שמה אלא מצבה אחת ביער לזכר הצבא הסובייטי מתחת למצבה לקורצ'אק. זה האיזכור היחיד שלה".
יצוין כי ספרה של עינת 'סטפה אהובתי' תורגם לפולנית ושם, בפולין, הוא זוכה להצלחה רבה ונלמד בבתיח הספר התיכוניים כולם. "הגעתי לפולין עם פרק אחד מתורגם לפולנית. הם התלהבו. מנהלי בית היתומים אמרו שהם סבורים כמוני וכועסים על טשטוש דמותה". כעת נותר להציל את זכרה של סטפה גם בישראל.