בשנים האחרונות מתרבים הקולות, גם בקרב תלמידי חכמים חשובים, הקוראים להפסיק לדבר במונחים של גאולה.
המפקפקים טוענים שאין לסמוך תיאוריה של גאולה על דברי הגמרא בסנהדרין: "ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר 'ואתם הרי ישראל ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא'" (סנהדרין צח, א).
נניח שהייתה זו רק גמרא אחת. האם הנחרצות שבה אמר רבי אבא את דבריו מאפשרת למי מאיתנו לחלוק עליו? בשלמא, אם מביאים ראיות נגדיות. אבל האם הטלת ספק תוך איום מרומז על משיחיות שקר זו טענה?
הכול יודעים – ולעתים צריך להזכיר דברים ידועים – כי גדולי ישראל הגדירו את תקופתנו כאתחלתא דגאולה, ובהם מי שראו את שיבת ציון רק בשלביה הראשונים. בהם הרבנים קאלישר, גוטמאכר ואלקלעי, החפץ חיים והמשך חכמה, האדר"ת והרב קוק ועוד ועוד (גילויי דעת רבים ישנם בספר 'שיבת ציון' שאסף ר' אברהם סלוצקי, ובספרו של הרב פילבר 'איילת השחר').
גדולים אלה נסמכו על שלל מקורות אדיר, פסוקים, גמרא ומדרשים, ראשונים ואחרונים. הסבר מקיף מצוי במאמרו של מורנו הרב צבי יהודה הכהן קוק "המדינה כהתקיימות חזון הגאולה" (לנתיבות ישראל, קצח). גם הזמת הטענה בדבר הציונות כמשיחיות שקר, מצויה במאמר אחר שם ("התורה ובגאולה", שם, עמ' לג).
ראשית, יש להגדיר מהי גלות ומהי גאולה. שלושה מרכיבים מרכזיים בגלות: עזיבת ארץ ישראל, פיזור בקצוות תבל, שלטון זרים עלינו.
בתוכחה שבתורה: "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ" (דברים כח, סד). בגאולה: "ושב ה' אלוקיך את שבותך וריחמך ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה... והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתה והיטיבך והרבך מאבותיך" (דברים ל, ג; ה). וכך גם בנביאים: "ואפיץ אותם בגויים ויזרו בארצות... ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו, יט; כד).
כך הסביר מהר"ל: "הגלות הוא שינוי ויציאה מן הסדר... והגלות מן מקומם הוא שינוי ויציאה לגמרי... ומאשר האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומופרדת יותר מכל האומות, ראוי שיהיו מקובצין יחד. ומזה נראה כי הפיזור להם בפרט אינו טבעי כלל... ועוד, כי לפי סדר המציאות אין ראוי שתהיה אומה משעבדת באחרת להכביד עול עליה... ורמזו חכמים דבר זה בחכמתם: 'ויאמר ה' אל אברם, ידוע תדע', ידוע - שאני מפזרן, תדע - שאני מקבצן. ידוע - שאני ממשכנם, תדע - שאני פורקן. ידוע - שאני משעבדם, תדע - שאני גואלם" (נצח ישראל, א). לכן, הרמב"ם בהלכות מלכים מגדיר בין תפקידי המשיח העיקריים את קיבוץ הגלויות והשבת העצמאות השלטונית.
הגדרת חורבן היא כלפי הארץ והמקדש. בתוכחה: "גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב" (דברים כט, כב); בגאולה: "והותירך ה' אלוקיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי אדמתך לטובה" (דברים ל, ט).
בנביאים יש אינספור פסוקים כאלה. למשל: "ארצכם שממה עריכם שרופות אש אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה" (ישעיה א, ז). לעומת: "וניגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע... ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים" (עמוס ט, יג-יד).
האם קיבוץ הגלויות המתקיים מול עינינו אינו גאולה? השממה הפורחת אינה התגשמות דברי הנביאים?
חבלי משיח
איש אינו משלה את עצמו שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה. יש עוד דרך ארוכה לפנינו, הן בענייני אמונה וקיום מצוות, ולשיא – בבניין המקדש. אשר על כן, הניסוח הנכון שקבעה הרבנות הראשית כבר בקום המדינה, כשבראשה הרבנים הרצוג ועוזיאל, היה "ראשית צמיחת גאולתנו".
את חיבורו 'אורות התחיה', שבו מבסס הרב קוק את הגדרת תקופתנו כתחילת הגאולה, הוא פותח בהסבר רחב אודות שאיפותינו הגדולות כעם נבחר, אשר פסגתו היא הנבואה ובסיס קיומו בסדרי מדינה מעשיים-קדושים. הוא שב ומדגיש שלא נוותר אפילו על פרט קטן אחד מכל העושר האדיר המיועד לנו. כשלעצמה, אין בה די, ומי שרואה בהן חזות הכול – ימצא אותנו מתנגדים לו. "אי אפשר הוא לנו לקצוץ ענף אחד מעץ חיינו הגדול והענף ולתת לו מהלך ויניקה בפני עצמו. כל היש שבנו יתעורר ויתנגד על זה במלא עז כחו הפנימי והרגשת עצמיותו. הדרך הארוכה שואפת להקמה גמורה לתחיה אותנו ואת כל אשר לנו, צרור לא יפול ארץ, קו אחד מקוי קלסתר פני לאומנו לא נתן למחוק" (אורות התחיה, ה).
מתוך קביעה זו הוא מאיר את התהליך ההולך ומתקדם של שיבת ציון, באורה של גאולה, גם אם בשלב זה מדובר רק בחלקה: "מתפתחת היא האומה, בכל כוחותיה... אינה מכרת עדיין את עומק הישות העליונה שהיא כל יסוד תקומתה... שם שמים לא שגור בפיה, אומץ וגבורה רודפת היא, אבל באמת הכל קודש ואלהי הוא. רק בהיגמר התוכן, בהעלות האומה למרום מצבה, אז יוחל אור אלהי נקרא בשם המפורש להגלות" (שם, לב).
שלב הביניים שאנו מצויים בו – הוא חבלי משיח, "שרק אמיץ אונים כרב יוסף היה אומר עליו בניגוד לכל האומרים ייתי ולא אחמיניה – ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופתא דחמריה" (שם).