אבל בישיבת 'בני צבי', שבה למד שלום שרקי הי"ד

שלום יוחאי שרקי הי"ד נרצח כשהמתין בתחנת האוטובוס בדרכו ליישוב בית אל, שם שימש כמדריך בישיבה התיכונית 'בני צבי', הישיבה שבה גם למד בשנות התיכון שלו.

ראש הישיבה, הרב אהרן טרופ, מספר על אישיותו הייחודית ועל התמודדות התלמידים עם קבלת הידיעה הקשה על הירצחו של מדריכם האהוב.

"שלום היה אדם בעל מאור פנים, אדם בעל שמחה שרואה את הטוב והחיובי בכל דבר. זה מה שהיה בולט בו כבר במפגש הראשוני", מספר הרב טרופ, ומתאר איש חינוך טבעי שאינו זקוק להדרכות פדגוגיות וקורסים לחינוך כדי להגיע ללבם של חניכיו. "הוא היה משקיען, היה יכול לדבר עם החניכים בלי גבול. הייתה בו הבנת הנפש, ומעבר לכך ידע בלתי נדלה בכל תחום. היו לו תובנות ברורות מאוד".

מחנך בלי קורסים פדגוגיים

לצד התובנות והדעתנות שהיו בו, ידע שלום גם להכיל ולקבל עמדות מנוגדות לו. "הוא היה יכול לבוא אליי ולהציג עמדה מנוגדת לשלי או לעמדותיהם של מחנכים אחרים. הייתה לו יכולת שכנוע מתוך אותה נעימות מיוחדת וסבר הפנים המיוחד, שהשתלבו בלהט האמונה שלו בצדקת דבריו. אבל כשדבריו לא התקבלו, הוא ידע גם לקבל זאת בהבנה ובחיוך".

כמעט אפשר לומר שהרב טרופ רואה בדמותו של שלום דמות אידיאלית. "יש אצל הדתיים-לאומיים שריטה כזו שאומרת שבשבילם כל מי שהוא 'דוס' הוא גם חנון, אבל אני סבור שבדיוק ההפך. ככל שאתה יותר דוס, יותר מקפיד במצוות, אתה יותר קוּל, אתה בעל יכולות להרים דברים ולפעול, וכזה היה שלום, מאוד מקפיד וירא שמיים. איזה ירא שמיים הוא היה, וכמה דברים הוא הרים בישיבה ומחוצה לה...".

על הקשר המיוחד בין שלום לתלמידים אפשר ללמוד גם מעלעול בדפי עלון פנימי שיוצא לאור על ידי השביעיסטים של 'בני צבי' מזה כעשור, 'פשיטא' שמו. בשנותיו כתלמיד בישיבה היה שלום עצמו אחד מעורכי העלון הזה. כעת, העלון האחרון הוקדש לזכרו ולדמותו. לצד אנקדוטות מהקשר בינו ובין תלמיד כזה או אחר, משולבות בדיחות פנימיות שרק הם והוא מכירים, משפטים שאמר ונחקקו בלב למשך שנים, עצות אישיות שיעץ ברגעי משבר וחולשה לתלמיד כזה או אחר, סיפורים על מסירותו והקרבתו לתלמידים בישיבה עצמה ובטיולים, זיכרונות ושירים שנכתבו עליו, בין אם ליום הולדתו ה‑26 ובין אם לאחר הרצח. קשה שלא להרגיש מבין השורות את האהבה שזרמה בין התלמידים למדריך ובחזרה.

איך מקבלת חבורה צעירה של בחורים בני 16‑17 את הידיעה על הירצחו של מדריך אהוב ומיוחד כל כך?

"זה היה קשה מאוד. את ההודעה לתלמידים מסרנו מיד לאחר תפילת שחרית, כדי שלא ישמעו על כך בחוץ. כשאמרתי את הדברים השתרר הלם בבית המדרש. זה היה מאוד קשה לעיכול. הלם ראשוני ומיד לאחר מכן הרבה כאב והרבה צער. ישבנו ושרנו 'שפכי כמים לבך', אמרנו פרקי תהילים במשך כשעה ובהמשך שוחחנו עם החבר'ה באופן פרטני ובשיחות כיתתיות. הייתה הצפת רגשות. תלמידים סיפרו מה עובר עליהם. תלמידים מסוימים אמרו שהוא היה צינור החמצן היחיד שלהם, אמרו שהוא היחיד שהבין אותם, אמרו שהוא 'החבר היחיד שלי', ואלו ביטויים מאוד אמיתיים, ביטויים שמתארים הקשר האמיתי עם שלום".

"איך משפחות המחבלים עוד לא גורשו?"

את השבת שאחרי הרצח העבירו התלמידים והמחנכים יחד. "זו הייתה שבת מאוד מרוממת ועוצמתית. העצב, הכאב והצער התערבבו עם שמחת השבת. במוצאי שבת התכנסנו בחדר האוכל לשיחה שנמשכה כארבע שעות וגם לאחריה, בשעה אחת וחצי בלילה, היו שנשארו להמשיך ולשוחח, להעלות זיכרונות, לחשוב על מה אנחנו רוצים לקחת איתנו מדמותו, וכל זה מלווה בשירים. הרבה עוצמה הייתה בלילה ההוא".

ראש הישיבה מספר על התארגנות תלמידים במהלך השבוע להקמת דוכן להנחת תפילין ונקודת לימוד בתחנת האוטובוס שבה אירע הפיגוע. לגבי הנצחת דמותו של שלום הי"ד בין כותלי הישיבה עוד יתקיימו דיונים משותפים עם בני משפחתו בעתיד. וישנה גם ההנצחה האחרת, הפנימית, של כל אחד ואחד מהתלמידים, מהמכרים ובכלל. "המחבלים רצו לגדוע את חייו של שלום ותפקידנו ליצור הרבה 'שלומים' שכאלה. שכל אחד ייקח תכונה ממנו ויתחזק בה, שנתחזק באהבת התורה והארץ ובכך יהיו הרבה ממשיכי דרכו".

את השיחה מתקשה הרב טרופ לחתום בלי הערה אחת, שעליה הוא חוזר כמעט בכל שיחה מאז הרצח: "אני לא מבין איך ראש ממשלה בישראל יכול ללכת לישון כשמשפחותיהם של מחבלים תושבי ירושלים שרצחו יהודים ממשיכות להתגורר באותה עיר. זה מזעזע. הדבר הראשון שצריך היה לעשות זה לגרש אותם מהארץ ולהרוס את בתיהם".