רעידת אדמה בנפאל
רעידת אדמה בנפאלצילום: רויטרס

פרופ' משה ענבר, איש החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, התייחס ביומן ערוץ 7 לטרגדיה בנפאל, לתרומה האפשרית של משלחות הסיוע הישראליות ולחשש הגדול בימים הבאים – הרס וביזה מצידה של האוכלוסייה.

בראשית הדברים מציין פרופ' ענבר כי ניסיון העבר והמחקרים מלמדים כי רעשי המשנה נמשכים שעות עד יממה או שתיים והמשמעות היא שבתוך שעות יהיה האזור המוכה אחרי גל הרעש וההתמקדות תהיה בפעולות ההצלה והסדר. עם זאת הוא מעיר כי לאחר רעידת אדמה קשה הנשקים מרעשי המשנה עשויים להיות גדולים ומשמעותיים הרבה יותר מכפי שהיו לולי הרעש המקורי שכן קירות סדוקים יקרסו מכל רעידת משנה קלה יחסית וההרס יילך ויגדל.

באשר למניע הגורם להרס רב כל כך במדינות כדוגמת נפאל אומר פרופ' ענבר כי "רמת החוסן במדינות מתפתחות היא מינימאלית". הוא מציין כי רמת הנזקים במקרים שכאלה נובעת משלושה פרמטרים. האחד הוא עוצמת הרעש, ובמקרה זה העוצמה הייתה גדולה, הפרמטר השני הוא צפיפות האוכלוסייה ואיכות המבנים והפרמטר הנוסף הוא 'רמת החוסן'. "אין שליטה על שני הפרמטרים הראשונים. אנחנו בונים ומתרבים. הרעידה היא גם פונקציה שאין עליה שליטה". לעומת זאת "רמת החוסן תלויה באדם".

דוגמא לדבריו מציג פרופ' ענבר בהשוואה בין שני מקרים של רעידות אדמה קודמות בשני אזורים שונים של העולם – קליפורניה וארמניה. בעוד הרעידה בקליפורניה, שכאמור הייתה דומה בעוצמתה לרעידה הנוכחית, גרמה ל-57 הרוגים, הרי שבארמניה נהרגו חמישים אלף. הגורם להבדל בין שני האירועים הוא המוכנות והחוסן, כלשונו של ענבר.

באשר למציאות בישראל הוא אומר כי אמנם ישנה מוכנות, אם כי לא במאה אחוזים שכן אין יכולת לייצר מוכנות של מאה אחוזים, אך עם זאת קיימת התמודדות עם מיגון מבנים שנבנו לפני שנת 1980, השנה בה נקבעו נהלי הבנייה שנכנסו לתוקף שנתיים לאחר מכן. חיזוקם של מבנים ותיקים אלו מתבצע על ידי הגורם האחראי, כלומר, במידה ומדובר בבתי חולים, בתי ספר ומוסדות ציבוריים המדינה פועלת לחיזוקם, אך במידה ומדובר במבנים פרטיים הדברים תלויים באזרח עצמו שמוצא את עצמו לא פעם מתמודד עם הרשויות והרגולציה.

מדברים אלו שבה השיחה עם פרופ' ענבר ועסקה ברעידה הקשה בנפאל והשלכותיה. להערכתו לנוכח ההיקף של האירוע נראה כי "העזרה הבינלאומית, ובמיוחד זו שלנו, תהיה משמעותית. המשטר בנפאל מאוד רעוע. יש שם קונפליקטים רבים. זו לא המדינה המאורגנת ביותר והדבר משפיע".

לזאת הוסיף ענבר וציין כי אחת הבעיות המרכזיות שמטרידות את הרשויות לאחר אירועים טראגיים מעין אלו זהו הוונדליזם שאחרי האירוע. פרופ' ענבר מזכיר כי בשנת 1972 בניקאראגוו'ה 90 אחוז מהנזקים היו מהוונדליזם שאחרי ולא מהרעידה עצמה. "הדברים הללו מתרחשים אפילו בארה"ב כפי שהיה בניו אורלינס ששם הפעילו צבא נגד פושעים שמתנפלים על רכוש עזוב. גם כאן יש סכנה כזו ובזה לא נוכל לעזור. נוכל לעזור בבתי חולים אבל לא בקביעת מדיניות משטרה נגד מי שמנצל את השעות הללו".

על דבריו אלה נשאל פרופ' ענבר אם אכן מדובר בפושעים הבוזזים את הציוד העזוב או באזרחים שנותרו ללא קורת גג וללא סיוע שמתמהמה ואין להם אלא להיכנס לבתים או שאריות בתים כדי למצוא בהם מזון וביגוד. לדבריו אכן גם אפשרות זו קיימת וקשה לשפוט מה המצב לאמיתו.

עוד נשאל פרופ' ענבר אם נכונה התחושה העולה מהצילומים המגיעים מנפאל שהאוכלוסייה האזרחית היא המנהלת בעצמה את הפינוי וההצלה ולא בהכרח הגורמים המוסמכים מטעם הרשויות. לדבריו הדברים תלויים באוכלוסיה. "הנפאלים הם אוכלוסיה חיובית שנוטה לעזור, לעומת מה שקרה בהאיטי לפני ארבע שנים. הסולידאריות הזו נמצאת אצלם ברמה טובה יותר מאשר ארצות מתפתחות אחרות".