מתבגר
מתבגרצילום: פנימה

על פי המילון, חיבוק הוא צורה של אינטימיות שבה שני אנשים כורכים זרועותיהם זה סביב זה ואוחזים חזק זה בזה. אולם החיבוק אינו גופני בלבד אלא יכול להיות ביטוי סמלי של חיבה, חום, תמיכה, ידידות, ניחומים, שמחה והוקרה לאדם האחר. מתבגרים זקוקים לחיבוקים לא פחות מילדים צעירים או ממבוגרים. השאלה היא, מי מחבק את המתבגרים שלנו ועם מי הם מוכנים להתחבק?

להתרחק בשביל להתקרב

בעת שהמתבגר גדל בממדיו, הופך נייד יותר ומעורב יותר בפעילויות מחוץ לבית קיימת התרחקות טבעית מההורים. ההתבגרות היא תקופה של גילוי עצמי, והמתבגר הופך יותר ויותר מודע לרעיונות, למחשבות, לרצונות ולדעות משלו. תאבונו לעצמאות גדל ודומה שהוא זקוק להוריו פחות ופחות. אפילו מקובל להאמין שהמתבגר זקוק להיפרדות מהוריו על מנת לעבור תהליך זה של אינדיבידואציה. אבל מה שעלינו להבין הוא שזו העת שמתבגרים זקוקים לקשר ולקרבה עם ההורים שלהם באותה מידה כמו בימים שהיו קטנים.

פרק ההתבגרות הוא גשר צר ורופף בין ילדות לבגרות. המעבר אל הגדה השנייה אינו מובטח: קל ליפול, לפנות במקום הלא נכון או ללכת לאיבוד. המתבגר עשוי לגדול אבל לא להתבגר בהכרח. היתקעות בנתיב להתבגרות אינה נדירה. ההורים הם תשובתו של המתבגר להתקדמות בנתיב זה ומתן החיבוק הזה –   חיבה, חום, תמיכה, ניחומים, שמחה, הוקרה והזמנה להתקיים בנוכחותנו – ממשיך להיות המזון היומי שאנחנו צריכים לספק כדי לעזור לילדינו המתבגרים להגיע לבגרות מלאה. כשהיחסים בין הורה לילד הפכו לגמרי בוגרים, בטוחים ועמוקים, זה בא לנו בקלות בעת שילדינו נשארים מכוונים כלפינו ביחס לכל האספקטים השונים של החיבוק.

לפעמים אנחנו מרגישים שמתבגרינו עוקצניים, מתנגדים ולוחמניים. קשה לחבק ילדים כשהם במצב רוח כזה; הם נוטים לתור אחר פרטיות, ולהתרחק מאיתנו במקום להישען עלינו. נטייתנו, כהורים, היא להתרחק גם כן. אבל העוקצנות והלוחמנות הם חלק מטקס המעבר לבגרות. אספקטים אלה של התנהגות מופיעים כאשר המתבגר בוחן את המחשבות והרגשות שחודרים לתודעתו, ועלינו לקחת זאת בחשבון ולהכיל את הדברים. אולם באותה עת עלינו לזכור שהדבר אינו מכוון נגדנו אישית, ושתפקידנו הוא להמשיך למצוא דרכים לשמור על היחסים ולהזינם.

ייתכן שחיבוק גופני יידחה, אבל קיימות אינספור דרכים אחרות להביע את העובדה שאנחנו אוהבים את חברתם, תומכים בהם, מוקירים ומנחמים אותם, בין אם הם מתגוררים בבית או בפנימייה או משרתים בצבא.

להוות מצפן

מצד שני, לפעמים העוקצנות וההתנגדות הלוחמנית יכולים לנבוע ממצב קבוע, סימנים אפשריים להיתקעות על הגשר לבגרות. אנחנו שמים לב לכך שאין אינדיבידואליות מגיחה אצל המתבגר והוא מכוון אל עמיתיו בכל האספקטים של חיבוק שציינו לעיל. אנחנו שמים לב שאין אנו התשובה למתבגרים שלנו; שהם אינם סומכים עלינו ואנחנו לא מהווים את המצפן שלהם בחיים. אי שם לאורך הדרך ילדינו פיתחו מגננות מפני מגע וקרבה איתנו; הקשר איתנו הפך לפגיעה בעבורם.

העוקצנות בלתי נסבלת בעינינו; אנחנו אפילו איננו יודעים מי הוא באמת הילד הקר, חסר הפחד וחסר הדמעות הזה. הילד אינו יכול להסביר זאת אפילו בעצמו. זה קרה אי שם לאורך הדרך כאשר הפגיעוּת הפכה לבלתי נסבלת.

אם זה המצב שאנחנו רואים אצל ילדינו, אנחנו יודעים ביתר ודאות שאנחנו חייבים להפוך לתשובה. בדרך כלשהי אנחנו חייבים למצוא את הנתיב שיוביל אותנו לגלות איך אנחנו יכולים לחבק את המתבגר העוקצני, המתנגד, הלוחמני, המוגן, ולספק את צרכיו הבסיסיים ביותר להיקשרות בטוחה ועמוקה. זו התשובה היחידה שיכולה לעזור למתבגר לשוב אל הנתיב המוביל לבגרות - הנתיב לפיתוח היכולת למערכת יחסים ולמילוי הפוטנציאל האנושי שלו. הילד העוקצני הזה זקוק לחיבוק שלנו יותר מתמיד.  

פורסם לראשונה בפנימה

לרכישת מנוי לחצי כאן