אני מאוכזבת, ולמרות שלמדתי להרכין ראש אני עדיין מצפה מאיתנו לזרום עם כיוון התנועה שלי. למרות שספגתי דחיות והתרסקתי אל קרקע המציאות, אני חייבת לנסות שוב ושוב, אולי בסוף תימצא הנוסחה המנצחת.
"חכי שהילדים יגדלו", צוחקת אחותי. "אי אפשר לצאת עם תינוקות", מזהירה גיסתי. "גיל שנתיים הוא הכי מסוכן, הם בורחים", מוסיפה חברה. אבל אני לא רוצה לוותר.
במשך שנים היה לנו נוהל קבוע. מדי שבוע ביום שישי היה בעלי היקר מארגן את חבורת הגדולים, הווי אומר מגיל שלוש ומעלה, ויוצא איתם לטיולי טבע. אח, ימי שישי האהובים הללו, כמה חיכיתי להם. הבית היה מתרוקן באחת מחבורת זאטוטים, ואני נשארתי תמיד עם הקטן או הקטנה התורנים, השמעתי מוזיקה והתחלתי לארגן את הבית, לעשות כביסות ולבשל לשבת. שעתיים לפני כניסת השבת הם היו חוזרים. מפויחים, אדומים, מזיעים ומאושרים. אני בטוחה שהם יזכרו את ימי השישי הללו עוד שנים רבות. גם הוא, הבעל, היה חוזר מותש אך מלא סיפוק.
השנים חלפו ונולדו עוד ילדים. הם גדלו, וגם אנחנו. "אני כבר לא צעיר", הוא התחיל לקטר ולאט לאט לקזז טיולים בטבע. ובכלל, במסגרת העבודה שלו הוא נאלץ להתחיל לעבוד גם בימי שישי, ולמי יש כוח להיסחב אחרי יום עבודה בשמש הקופחת. כך נעלמו ונגוזו ימי השישי שלי והתחלפו בסגנון אחר.
"חייבים לטייל איתם", ניגנתי לו על המצפון ההורי, "רק לגדולים ייצרנו זיכרונות, ומה עם השאר?". ואז עברנו לשלב ב', והבילוי המשפחתי הפך אצלנו לפיצול משפחתי. בעוד הוא יוצא לטיול בין הזמנים עם המתבגרים, נדדתי אני עם הקטנים לפארק השכונתי בתוספת קרטיב.
"אולי כדאי שננסה לצאת יחד לטיול משפחתי?" זרקתי את הרעיון לאוויר. תודו שזה נשמע קסום. כולם ביחד, משפחה מאוחדת, שרים שירים, נהנים מזיו השמש, עורכים פיקניק ביער וחוזרים מאושרים. התמונה שעלתה לי בראש רק גרמה לי להתעקש עוד יותר. "בתנאי שגם את באה איתנו", הייתה התשובה שקיבלתי. "ברור שאבוא איתכם. זה הרעיון, גיבוש משפחתי", חייכתי לעברו, והוא לעברי, רק שהחיוך שלו היה יותר חיוך של "תתעוררי". ולראשונה גיליתי כיצד חלום היציאה המשפחתית שלי נראה.
"מתי בפעם האחרונה יצאנו ביחד עם כל הילדים?" המשכתי לתכנן בקול רם את היציאה לטבע. "לאן נלך עם כולם?" הבעל המשיך להסס בקול רם. שטחתי בפניו מיד את התכנית שלי: מוזיאון שמתאים לשלל גילאים, ואחר כך פיקניק באזור המיועד לכך. "נקנה להם פלאפל עם צ'יפס ונמצא מקום מסודר עם נטילת ידיים. שמעתי שיש באזור המרכז פארק רחב ידיים המיועד למשפחות", הספקתי כבר לשוטט באתרים ולבנות תכנית מאל"ף ועד תי"ו, רק שלא לקחתי בחשבון את שאר אותיות האל"ף בי"ת.
הוא לא שידר התלהבות כמוני, אך בסופה של השיחה ובעזרת ההתרגשות שאחזה בי הצלחתי לשכנע אותו בנחיצות הטיול.
שכרנו רכב גדול לצורך העניין, ולילה קודם לכן סיפרתי לילדים בהתרגשות על חיזוק הקשר המשפחתי. הם בעיקר הבינו את המילים פלאפל וצ'יפס.
למחרת בבוקר יצאנו לדרך. אקדים את המאוחר ואסכם את היום הזה במילה אחת: רעיון גרוע. זה התחיל במריבות אינסופיות בין הגדולים לקטנים, הקטן חסר הסבלנות ניסה לצאת מכיסא הבטיחות, במבות עפו לכל עבר, וכשהם ביקשו מים המריבות הגיעו עד לב השמים. "אני שותה ראשון". "לא נכון, אני!". "אם תשתה ראשון אני לא אעז לגעת בבקבוק". "די, מדובר במים!". ניסיתי, באמת שניסיתי. לא רציתי להרוס את התזה שלי. בינתיים חיזוק הקשר המשפחתי רק גרם לפירוק התא המשפחתי.
והפקקים. אוי, הפקקים. בכל מקום אפשרי יש פקקים. העמידו ילדים בפקקים של שעה-שעתיים ואפילו יותר, ותקבלו עיסה דביקה של מלל, בכיות, דבק נייר ומספריים.
"את בטוחה שזה היה רעיון טוב?" פניו של הבעל התכרכמו. "לא היה עדיף שאלך ללימודים שלי ובערב אקח את הבנים לבריכה, בדיוק כפי שנהגנו בעבר?" הוא שאל, אבל אני עדיין לא הייתי מוכנה להודות בתבוסתי.
הם התווכחו גם כשהגענו למוזיאון. הגדולים רצו מסלול אחד, הקטנים מסלול אחר, והיו גם כאלה שבכלל לא רצו מסלול סיור.
טוב, חשבתי, הפלאפל והצ'יפס יצילו את המצב, מה שהסתבר כעוד חלום בלהות. הגענו לשם עייפים ומותשים רק כדי לגלות שנגמרו הכדורים ולא נותר לנו אלא לנדוד לחנות האוכל הסמוכה. רק אחרי שהזמנו כריכים גילינו כי המחיר כפול ומכופל, אבל מול עיניהם המורעבות של הילדים והזמנה שיצאה לדרך לא נותר אלא לשלם.
גם בדרך חזרה היו פקקים, ומריבות, וצעקות, ובכיות, וכשהגענו הביתה מינוס מאות שקלים הם ביקשו לאכול, כי הם רעבים.
הבעל ניסה להסתיר את אכזבתו מבזבוז של יום, ים ומשאבים. "אני הולך להתפלל מנחה. מי בא איתי?" שאל. הם יצאו לבית הכנסת ואני הבנתי שאין דבר כזה חיזוק הקשר המשפחתי, אם מנסים לחזק אותו זה רק פורם את החוט.
החלטתם לצאת לטיול עם הילדים? המדריך המקוצר:
> ציידו את הילדים בהרבה אוכל ושתייה שהם אוהבים. אל תסמכו על חנויות בדרך.
> חשוב לקחת קרם הגנה, שתייה וכובעי שמש.
> ציידו כל ילד בפתק ובו פרטים עליו ועליכם, כולל מספרי טלפון. חלילה שלא יקרה כלום, ועדיין ישנם מקומות עמוסים והיו מקרים מעולם.
> השקיעו בקניית מצלמות חד פעמיות וערכו בדרך תחרות צילום. מדובר בעיסוק מהנה ומפיג שעמום ומריבות.
> הקפידו לקחת תיק קטן של עזרה ראשונה וסירופ אקמול.
פורסם לראשונה ב''פנימה''
לרכישת מנוי לחצי כאן