בערב יום העצמאות ה‑66 של מדינת ישראל, הכריז בנימין נתניהו על כוונתו לקדם את חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.
כעת, מספר ימים לאחר יום העצמאות ה‑67 של מדינת ישראל, הוא הולך לחתום על הסכם קואליציוני עם המפלגות החרדיות ולקבור את היוזמה של עצמו.
רק לפני שנה נדמה היה כי לא מדובר בעוד הצהרה פוליטית. את ההכרזה נשא נתניהו במסיבת עיתונאים חגיגית שקיים בהיכל העצמאות עצמו, ומספר חודשים לאחר מכן קידם נתניהו את הצעת חוק היסוד בעוצמה אל מול התנגדותם של השרים דאז ציפי לבני ויאיר לפיד. יש הטוענים כי רצונו של נתניהו להעביר את חוק הלאום היה אחד המניעים שהביאו אותו להקדים את הבחירות.
אז הנה, היו בחירות, והליכוד ניצח. האם החלטתו של נתניהו לוותר על חוק מדינת הלאום בתמורה לשותפות החרדים צריכה להפתיע? כן, אבל לא לגמרי. יש לזכור כי את הצעת החוק המקורית הגיש בשנת 2010 חבר הכנסת אבי דיכטר, אז עדיין במפלגת קדימה. כבר אז נתניהו תמך באופן שקט בחוק, אך לא ניסה לקדם אותו עקב התנגדות החרדים.
מה יש לחרדים נגד חוק יסוד מדינת הלאום? נראה שההתנגדות היא לרעיון חוק היסוד לפני שהיא לרעיון מדינת הלאום. החרדים מתנגדים באופן עקרוני לכל חוק יסוד, בעיקר משום שאינם סומכים, ובמידה רבה של צדק מבחינתם, על הפרשן, הוא בג"ץ. זכורה אמירתו של אריה דרעי מתחילת שנות האלפיים, כי גם אם יוצע חוק יסוד שכל כולו עשרת הדיברות, ש"ס תצביע נגד. התנגדותם זו מביאה אותם לכדי דרישה לקבלת זכות וטו כנגד כל תיקון או תוספת לחוק יסוד בהסכמים הקואליציוניים שנחתמים עמם.
ומה גורם לנתניהו לקבל באופן אוטומטי את תכתיבי המפלגות החרדיות? הרי ברור לכול שבקונסטלציה הפוליטית הנוכחית לשני הצדדים אין ברירות אחרות: המפלגות החרדיות הרי צריכות את נתניהו לא פחות משהוא צריך אותן.
נראה שנתניהו של השנים האחרונות בוחר לאמץ את גישת החד-נס הז'בוטינסקאית. אם ז'בוטינסקי העמיד כדגל העליון של תנועת בית"ר את אידיאל הקמת מדינת היהודים, בא נתניהו ומעמיד מעל הליכוד את רצונו להיות "שומר ביטחון ישראל". וכל זאת במקביל להפקרת הזירות האחרות: הכלכלית, החינוכית, ההתיישבותית והמשפטית. כך הופך הליכוד בהנהגתו למפלגת נישה בעל דגל בודד.
יתר המפלגות השותפות לקואליציה מזהות היטב את חולשתו של נתניהו וכל אחת מהן מושכת את החבל לכיוון שלה. כך הופך הליכוד ממפלגה מובילה למפלגה שמובלת לכיוונים שונים, ולמעשה מדשדשת במקום. המסקנה בלתי נמנעת: הוויתור של נתניהו על קידום חוק יסוד מדינת הלאום הוא טרגי, אבל הוא עוד סימפטום למנהיגות עייפה שהחליטה כבר מזמן לוותר על הליכוד ועל רוב ערכי המחנה הלאומי.
הכותב הוא מנהל הפרויקטים של המכון לאסטרטגיה ציונית