משלחת צה"ל לנפאל לפני ההמראה
משלחת צה"ל לנפאל לפני ההמראהצילום: דובר צה"ל

עם ישראל ומדינת ישראל יכולים להיות מרוצים מדמותם המשתקפת דרך הטיפול של גורמים ישראליים, רשמיים ובלתי רשמיים, באירועי רעידת האדמה בנפאל.

כפי שכבר עשתה בעבר במקרים קודמים של אסונות ברחבי העולם, ישראל שולחת משלחות הצלה כדי לסייע לנפאלים בשעתם הקשה. המשלחות הישראליות מסתייעות בניסיון שנצבר לאורך שנים בהושטת סיוע רפואי בתנאי שדה ובחילוץ לכודים מתוך מבנים שהתמוטטו. כוחות החילוץ של צה"ל יודעים להיערך בתוך זמן קצר יחסית, ולהגיע לאזורים מוכי אסון בזמנים שבהם הסיוע שהם מושיטים הוא קריטי להצלת חיי אדם.

נכון שלא תמיד אותן מדינות מוכות אסון שזוכות לסיוע ישראלי יודעות להכיר טובה במידה הראויה. ובכל זאת, מסתבר שמלבד עצם הערך המוסרי של הצלת חיים, יש כאן גם תרומה לתדמיתה החיובית של מדינת ישראל, שמושמצת בתדירות ככובשת אכזרית ובלתי הומנית כביכול.

הפן השני בסיפור הזה הוא דאגתה המיוחדת של מדינת ישראל לשלומם של אזרחיה - לא רק אלה שנשלחו על ידה למשימה צבאית או לאומית, אלא גם מי שעל דעת עצמם יצאו לטייל אי שם במרחקים. בלי קשר לשאלה מנין צריך לבוא המימון של מאמצי ההצלה הללו, עצם ההחלטה להושיט עזרה לכל אזרח ישראלי שנתון בסכנה היא נכונה וראויה. ראוי לציין בהקשר זה גם את בית חב"ד בקטמנדו, שמוכיח גם בשגרה וגם ברגעי אסון נכונות לסייע במסירות גדולה לכל יהודי באשר הוא. מן הראוי שמדינת ישראל תבטא את הכרתה והוקרתה לתרומתם של בתי חב"ד במקומות נידחים שכאלה, אם על ידי תמיכה כספית ואם על ידי הכרה בשירות הזה כמקביל לשירות צבאי או לאומי-אזרחי - כפי שהציע פעם אלעזר שטרן.

היבט ישראלי בעייתי יותר בסיפור הוא זה שמשתקף בפרשת חילוצם של ילדי פונדקאות שזה עתה נולדו בנפאל, ביוזמתם ובמימונם של הורים-מאמצים ישראלים. עצם החילוץ הוא הצלת נפשות של תינוקות רכים חסרי ישע וחפים מפשע. אבל לאחר שתעשיית הילדים הזאת נחשפה לאור הזרקורים באופן כה בולט, קשה יהיה להשתיק את תחושת אי הנוחות המוסרית שהמפעל הזה מעורר. כאשר נשים ממדינות העולם השלישי מקבלות על עצמן עול וסיכון של היריון ולידה כדי לספק את תשוקתם של אנשים בעלי אמצעים ממדינות המערב לילדים, זה לא רחוק מלהיות ניצול דמוי עבדות. עם כל האמפתיה כלפי התשוקה הטבעית לילדים, ייתכן שהולכים כאן רחוק מדי במה שמותר לעשות כדי לספק אותה.

אפשר להעלות תהיות גם על מוסריותה של פונדקאות שמתבצעת במדינה מערבית. אבל כאן אפשר לפחות לדעת שאיש אינו כופה על האם הפונדקאית להתמסר למשימה, והיא עושה זאת מרצונה החופשי. אפשר גם לדעת שהיא לא עושה את זה בלית ברירה בגלל מצב כלכלי נואש, וגם לוודא שהיא מקבלת תמורה שהיא הולמת מצד אחד ולא מוגזמת מצד שני. רק כך יהיה ברור שהפונדקאית נחלצה למשימה לא מתוך מצוקה כלכלית נואשת ולא בגלל תאוות בצע, אלא מתוך רצון וולונטרי לעזור לחשוכי ילדים.

חלק ניכר ממי שמביאים ילדים לעולם בשיטה זו שייכים לקהילת החד-מיניים, וזו אולי אחת הסיבות לכך שהדיון הזה לא התקיים עד היום. כידוע, בישראל של היום קשה מאוד לצאת בביקורת נגד תופעות רווחות בקהילת הגאווה. אבל הפרשה הזאת היא עוד הוכחה לכך שרגישות יתרה לזכויותיו של האחר והחלש מתקיימת בחוגים מסוימים בעיקר כל עוד היא לא באה על חשבון מאווייהם האישיים והאינטרסים שלהם.

להיערך לקרב על הגיוס

התפלגות הדעות בנוגע להרחקתן של חיילות בוגרות אולפנת 'צפירה' משטח המוסד לאחר שבאו לשם במדים, לא חייבת להיות חופפת להתפלגות הדעות לגבי היחס העקרוני לגיוס בנות דתיות לצה"ל. אפשר להתנגד בתוקף לגיוס בנות דתיות לצה"ל, ועדיין לחשוב שיחס חינוכי נכון של מוסד אל בוגרותיו צריך לכלול גם נכונות להכיל ולכבד את החלטתן ללכת בדרך שונה. מצד שני, אפשר להתייחס בחיוב לגיוס בנות דתיות לצה"ל, ועדיין לצפות מהמתגייסות להבין שגם אם בחרו ללכת בדרך אחרת - עליהן לכבד את דרכו של המוסד שבו התחנכו בעת שהן באות בשעריו.

למעשה, בירור שערכה כתבת 'בשבע' (ראו כתבה בעמ' 20) מעלה שעיקר התרעומת מצד האולפנה הייתה על הופעתן של החיילות במכנסיים - לבוש בלתי צנוע על פי התקן ההלכתי המקובל והמחייב באולפנות ובמוסדות החינוך של הציונות הדתית. חבל שאותן חיילות צעירות לא הבינו שצבעם הירוק של מדי צה"ל לא מעניק חסינות מהלכות צניעות, או מהחובה להתנהג בדרך ארץ כלפי המוסד שבו התחנכו.

ולמרות האמור לעיל, אי אפשר לנתק את הפרשה הזאת מהמאבק הכללי בין הזרם החינוכי המרכזי של הציונות הדתית, המתנגד לגיוס הבוגרות לצה"ל ומעודד התנדבות לשירות לאומי, ובין הכוחות החותרים לגיוסן של עוד ועוד בנות דתיות. מסתבר שלמחנכי הבנות הדתיות היה קל יותר להתייחס בסלחנות לבוגרות במדים, אלמלא החשש המוחשי שיחס כזה יתפרש כלגיטימציה ויעודד תלמידות נוספות ללכת בעקבותיהן.

המאמץ לגייס לצה"ל עוד ועוד בנות דתיות מתנהל באופן שיטתי, על ידי גורמים בצבא ומחוצה לו, תוך שימוש באמצעי תעמולה מקצועיים ומתעתעים. קשה אפילו לדעת האם באמת יש עלייה בשנים האחרונות באחוז המתגייסות בקרב הבנות הדתיות. מה שבטוח, הדיבורים החוזרים על יותר ויותר בנות שמתגייסות נועדו ליצור סחף וללבות את התופעה.

מעודדי גיוס הבנות הדתיות יודעים להשתמש בכלי התקשורת ולהפריח ספינים שונים ומשונים לחלל האוויר. כך למשל פורסמו בעבר נתוני סקרים לפיהם חיילות דתיות מדווחות שהרמה הדתית שלהן דווקא עלתה כתוצאה מהגיוס. כמובן שנתונים כאלה אינם מלמדים שום דבר אובייקטיבי - גם משום שמה שנסקר הוא רק תחושתן הסובייקטיבית של החיילות, ובמיוחד משום שלחיילות הנסקרות יש מוטיבציה ברורה להוכיח שהן צדקו כשהתעלמו מאזהרות בדבר השחיקה הדתית הצפויה למי שמתגייסת.

בין הגופים הפועלים בתחום יש כאלה שמתיימרים רק לסייע בדיעבד לבנות שכבר החליטו להתגייס, אך כל מי שעיניו בראשו מבין שעידוד הגיוס הוא לגמרי אחת ממטרותיהם המרכזיות.

התחושה היא שבמוסדות החינוך הדתי המתנגדים לגיוס בנות עוד לא הבינו את הצורך להתמודד בכלי הסברה מודרניים מול המאמץ השיטתי והמתוחכם הזה. ההשפעה החינוכית של ראשי המוסדות ושל המחנכות המסורות עדיין פועלת על רוב התלמידות, אבל אין די בה. קשה יהיה להמשיך לעמוד מול הלחץ הסוחף בלי להקצות לנושא משאבים, ובלי לנהל את המאבק גם מחוץ לכותלי מוסדות החינוך. אי אפשר להשאיר את הטיפול בנושא לכל מוסד בפני עצמו, ויש צורך לגייס משאבים משותפים ולגבש קו הסברה כללי. חלק מהעניין צריך להיות גם קריאה לשחרר מגיוס חובה לצה"ל את כל הבנות - לא רק הדתיות. בין השאר יש להסביר ולהוכיח לבת הדתית מדוע בחשבון כולל צה"ל מפסיד מגיוס החובה של הבנות יותר משהוא מרוויח. הנושא צריך לעלות בכנסת, באמצעות הצעות חקיקה לביטול חוק גיוס חובה לבנות, וגם בכלי התקשורת.

לנוכח ההתנפלות התקשורתית על אולפנת 'צפירה' השבוע, השתיקה התקשורתית שגזר על עצמו הממסד החינוכי הדתי-לאומי מלמדת שטרם הצטיידו שם בכלי הנשק הדרושים למאבק הזה. 

לתגובות: [email protected]