איך יש לנו מדינה משלנו?
איך יש לנו מדינה משלנו? צילום: פנימה

נסגור את החלון. איזה רוח קרה נכנסת, ה' ירחם. זהו, נסיט גם את הווילון ליתר ביטחון. טוב ששולחן האוכל נמצא בחדר המרכזי, מחומם קצת יותר מהמטבחון הזה. אני שמה להם בצלחות קצת סלט ופרוסה מרוחה בגבינה.

"תראו", צוחק נפתול, "אימא חתכה לי לחם מגלשה". לחם מגלשה הוא קורא לפרוסה הככה עקומה שיצאה לי. צריך להגיד לאהרון שייקח את הסכינים להשחזה. "גם אני רוצה לחם מגלשה", חנה'לה מתחילה בקול מתבכיין. "אין שום לחם מגלשה", אני עונה בפסקנות וחוזרת למטבח. לחם מגלשה, מה הם כבר מבינים בלחם, הילדים האלה. "רק לי יש, ורק לי יש", נפתול צוחק בשקט והוא מתחיל להגליש על הפרוסה שלו חתיכות עגבנייה מהסלט. "תיזהר", לוחש לו יעקב קרוב לאוזן, "עוד מעט אבא יבוא. אם הוא יראה אותך משחק בעגבנייה ובלחם..."

אחרי שלוש דקות אהרון נכנס הביתה, מיד העגבנייה של נפתול ירדה מהמגלשה ונכנסה לו לתוך הפה. אהרון הוריד את הכובע ותלה אותו על הוו בכניסה. הסתכלתי על השביל של העקבות שהוא צייר לי עד לחדר המגורים, ושמחתי. אם יש בוץ זה אומר שהחלקה האחורית ספגה טוב את הגשם. 

"אהרון, תה?" אני שואלת כרגיל, וכבר מכינה מים לפרימוס. "לא, לא", אהרון עונה כרגיל ומניף את היד. המים ירתחו, אני אכין לי ספל תה, אחר כך אשתה עוד אחד עם אהרון. אהרון אוהב לשתות בשקט אחרי שהילדים כבר במיטות. 

"רגע, חנה'לה, לא לקום! עכשיו שותים חלב". כל הזמן היא רוצה לקום מהשולחן, רבע עוף הילדה הזאת. גם נפתול. האמת, גם יעקב. כמו ציפורים הם אוכלים. לא יזיק להם להעלות כמה גרם בשר על העצמות שלהם. "אני לא רוצה חלב", יעקב מודיע חגיגית וכבר קם מהשולחן. "בירכתי, זהו". רק נפתול רוצה. שתי כוסות הוא שותה בבת אחת, בלי חצי נשימה. "חנה'לה, תשתי עוד קצת", היא מרימה את הכתף. "אם תשתי תקבלי הפתעה", אני מנסה שוחד קטן, אבל הכתף שלה עדיין דבוקה לאוזן.

אני שולחת לה מבט מצווה, ועכשיו היא יודעת שאין ברירה. "מתוקה, את רוצה גם את הקרום?" אני מנסה להמתיק לה את הדין. "לא", היא מעווה את פניה ושוטפת את השפתיים בכיור הקטן. "אבל פעם כל כך אהבת את הקרום". "פעם זה פעם", היא עונה. גדלה לה פתאום חנה'לה שלי. כבר לא אוהבת חלב. מצחיקים הילדים האלה, צריך להתחנן להם כדי שיאכלו קצת לחם משביע וישתו קצת חלב מזין. מה הם כבר מבינים באוכל. שיהיו בריאים.

הילדים של היום לא מבינים איזה לוקסוס יש להם. חלב כל יום, לחם כל יום. מפונקים, רוצים רק את הלבן של הלחם. אני לא שוכחת ימים אחרים. לא צריך לחזור יותר מדי אחורה, מספיק לפני עשר שנים. 

הגיע היום לצאת ממחנה העקורים בגרמניה. אהרון הכניס בתיק החום כל מה שהיה לנו, עטפתי את יעקב בשמיכה קטנה שנתנה לי הניה מהצוות של מחנה העקורים. היו סביבנו שמועות שיש מחנות עם מזל שלוקחים אותם במטוס, אבל לנו לא היה אכפת. העיקר יוצאים כבר. מה כבר היה לנו לאכול באונייה? שטויות. העיקר יצאנו.

יעקב היה אוהב להסתכל על הגלים של הים, כשהיה אפשר לצאת לסיפון לנשום קצת אוויר נקי. הייתי מסתכלת עליו, ככה, מהופנטת כמו שאומרים. ילד יפה. העתק מדויק של אבא שלו. ילדתי אותו במחנה יומיים לפני שהכריזו על המדינה. זה היה אושר. לא נתפס בכלל בראש שלי. איך יש לנו מדינה משלנו? כמה אושר שהילדים שלי יגדלו במקום משלהם. ככה נולד לי ילד, ונולדה לי מולדת. ואני נולדתי להיות אימא. 

אהרון סיים לעבור על העיתון בחדר המגורים, ועכשיו הוא נכנס למטבחון השקט. בלי לשאול אני כבר מניחה לו את כוס התה הגדולה שלו. אחר כך הוא ירצה את המרק משבת ולאכול משהו רציני, ממולאים אולי. עכשיו רק תה כדי להחזיר את הנשימה. 

"נו, מה חדש?" כפית סוכר בשבילי. לאהרון בלי.

"חדש", הוא מהמהם בחיוך דק מתחת לשפם וממולל את המפה הרקומה. "מוישה יבוא בשבוע הבא, יש לו כמה עניינים בתל אביב". איזה יופי, מוישה יבוא. אהרון שלי ומוישה יכולים לשבת שעות שעות עד מאוחר מאוד בלילה. מדברים, שותקים קצת. שותים תה חזק. שומעים מה חדש בחלקות שם בדרום, ומה חדש בחלקות פה אצלנו. מה כדאי עכשיו לקנות, וקצת פוליטיקה. מוישה יישן פה, ובבוקר יחזור הביתה עם לינדה הסוסה והעגלה.

טוב שאהרון מכין אותי שבוע מראש. אני אכין לרוחלה ריבת תפוזים טובה. יש יופי של תפוזים עכשיו על העצים מאחורה. גיסה טובה רוחלה. צוחקת כזאת, משאירה הכול בשקט מאחורה ומחייכת הרבה. גם אני מנסה, מה הילדים צריכים את הסיפורים  שלנו על הראש שלהם. שיגדלו בשקט במדינה הזו, וישמחו בשלוליות בחצר. זה מה שילדים צריכים. מה הם יודעים שאבא שלהם היה פרטיזן, מה הם יודעים איך הייתי נראית לפני שתים עשרה שנה. את הסיפורים שלנו אנחנו שומרים לכרית בחושך. כל אחד לעצמו. 

פעם אחת אהרון התחיל לדבר, אבל השתתק מהר. משך את הכובע נמוך על המצח ופתח את העיתון. אני קצת יותר מדברת ממנו. טוב שיש את שרה, אחות אחת בעולם הזה. וטוב שהיא גרה בחלקה שלידנו. ככה אנחנו מדברות לפעמים בזמנים של שקט. לא מדברות על זה הרבה. מספיק ככה חצי זיכרון קטן, וזהו. לפעמים צוחקות כשנזכרות בשטויות של מאירקה כשהיינו קטנות, קצת מתחלף לנו פתאום לאיזו דמעה שבאה בלי שנקרא לה. מוחים אותה מהר ודי. לא צריך יותר מדי לחשוב על העבר. אני לא מתלוננת. רק תודה גדולה לאלוקים. יש לנו בית, ויש אדמה לעבוד, ושלושה ילדים שיהיו בריאים, ואפילו כמה קרובי משפחה. מה אדם צריך יותר מזה.

הרבה חסדים וניסים ראיתי בחיים הצעירים שלי. איך הגענו מהאונייה ולקחו אותנו ישר לחורבות של ספארייה. בתים ערביים ישנים ונטושים. "קחו", אמרו לנו, "פה תגורו בינתיים". הבינתיים הזה לקח הרבה זמן, שנה. קור כלבים בלילה. אין חלונות ואין דלתות. רק שועלים שהיו מגיעים אלינו עד הבית ממש. אמרו לנו שאם נשאיר עששית נפט דולקת בלילה הם לא יעזו להיכנס. אהרון ניסה לסתום את הפתחים עם סמרטוטים שהוא מצא, אחר כך עם קרשים שהוא אסף. הייתי ישנה בלילות עם יעקב, מחבקת אותו עם השמיכה הקטנה שלו שלא יקפא לי. חדר אחד בחורבה היה בשבילנו, וחדר אחד למשפחה של שרה אחותי. 

הגענו לארץ קצת לפני פסח. לא היה כלום. הסבירו לנו שיש צנע. מה זה צנע. מילא אנחנו, חיינו רק ממצות, אבל יעקב, מסכן שלי, היה רעב כל אותו השבוע. 

הצנע היה לא רק בפסח, הוא המשיך עוד אחר כך. הייתה מלחמה והארץ הייתה ריקה. שמענו שאפשר להשיג בשוק השחור ביצה בשביל התינוקות, אולי עוד אוכל מזין, אבל לא ידענו איך להגיע אליהם. קיבלתי בשבילו אבקה להכין לו אוכל. איזה מין אוכל, משהו מיימי כזה, נו, אבל זה מה שהיה. אולי בגלל זה עד היום הוא לא אוהב חלב. התערובת הזו לא כל כך הייתה מזינה, אבל מה אני מדברת, ב"ה היום הוא גדל יפה, והוא בגובה של כל הילדים בכיתה שלו, ויש לו כוח לעזור לאהרון בחלקות, ושכל טוב כמו של סבא שלו. איך אמרתי, רק תודה לאלוקים. לא רואים עליו כלום.

היה קשה שם בספארייה. האקלים החם הזה שלא ידענו איך להסתדר איתו, לחכות בתורות למשאבת המים היחידה בכפר ולגלות שהיא מקולקלת. וכשסופסוף היו מים - הייתי רוחצת איתם בזהירות את הילדים, לא שופכת, חס ושלום. שוטפת איתם את הכלים, אחר כך שוטפת בהם את הרצפה. במה שנשאר הייתי משקה את הבצלים ששתלתי בחצר. סיפורי אלף לילה ולילה. נו, לא קל בכלל. אבל אנחנו היינו מאושרים מאוד. אף פעם לא התלוננתי. מה יש להתלונן? אלוקים נתן לי כל מה שביקשתי - לצאת מהגיהינום ולהגיע לארץ ישראל, לבנות אותה בשתי ידיים. כל השאר שטויות.

ניסים גלויים. כל החיים שלי שרשרת של ניסים. מי חלם ללדת ילדים בגוף השבור הזה? הילדים האלה הם נס אחד גדול. נס שה' שומר עליהם. במיוחד על נפתול. אני בטוחה שסבא וסבתא שלו שם למעלה שלחו לו מלאך צמוד שישמור עליו. ככה היה בשבוע שעבר. 

"אימא", יעקב נכנס הביתה בריצה בפנים מודאגות, "בואי לחצר מהר". לחצר מהר? זה מרחרח לא טוב. מה קרה? עזבתי את המטחנה ורצתי אחרי יעקב לחצר ככה, עם כל הפירורים של הבשר באצבעות. נפתול עמד באמצע החצר עם מבט לא ברור. קצת מבוהל, קצת צוחק. היה צמא הילדון, פתח את הברז של החבית הגדולה ושתה ישר באוויר. לא חשב לעצמו שיש שם נפט. גם אנחנו לא חשבנו שהילדים ישתו נפט. תודה גדולה לה' שהפסיק מיד אחרי שהתחיל. נו, טעם של נפט זה לא משהו. השקיתי אותו כמויות של חלב, רציתי שיקיא, רציתי שהחלב ינקה את המעיים, רציתי שלא תהיה לו חומצה בגרון. אלוקים יודע מה רציתי, בסוף רצתי איתו לרופא התורן במושב הסמוך. רחמי שמים. כל יום יש נס. קטן, גדול, לפעמים אני רואה, ולפעמים לא שמה לב. 

זה גם מה שד"ר שיינבר חשב. נס, הוא אמר לי. נס, הוא אמר גם לנפתול שישב על המיטה וחייך בעיניים, הז'וליק הקטן הזה. מה הוא יודע איזה נס היה לו.
אני הכרתי את ד"ר שיינבר. הוא משם. גם הוא יודע מה זה ניסים.

המטבחון שלי מתמלא אדים בריח מתוק-חריף של הממולאים. עוד מעט אהרון ייכנס ויאכל משהו רציני. קצת קר עכשיו, לא? נו, הוא ילד גדול. יגמור לשבת כמה דקות עם עצמו בכיסא הלבן בחצר וייכנס. טוב שהממולאים עדיין טובים משבת, וטוב שהם חמים. יחממו קצת את אהרון שלי כשיחזור מהקור שבחוץ. 

הנה שוב רעש מתקרב. המטוסים לא מפסיקים לעשות פה רעש אימים. פעם זה היה עושה לי צמרמורות, משתק אותי, היום אני כבר רגילה. שדה תעופה משלנו, מטוסים משלנו, עם מגן דוד. הילדים שלי כבר לא שמים לב אפילו שיש רעש. נו, הם כבר דור אחר. אני סוגרת את הפרימוס בזהירות. הילדים של היום, מה הם כבר מבינים בניסים.

פורסם לראשונה בפנימה

לרכישת מנוי לחצי כאן