מנחם מיכלסון
מנחם מיכלסוןצילום: דוד הוכברג

התחלה: לפני 69 שנים. נולד וגדל בעיר בני ברק בימים הסוערים של ראשית המדינה. הבכור מבין שלושה בנים לבית משפחת מיכלסון.

בויבריק: אחד הזיכרונות המוקדמים שחקוקים בלבו הוא שהייה במקלט פיראטי שנבנה על ידי הוריו בחצר הבית. "כשהייתי בן שלוש, רצנו בעקבות הפגזות למקלט. הקירות היו אדמת כורכר ואני נשרטתי מהאבנים החדות שבקיר".

אבא: אהרן מיכלסון ז"ל. עלה כנער מפולין. לאחר נישואיו עסק בליטוש יהלומים, ובהמשך כסוכן מכירות. בתוך כך, כל ימיו היה שליח ציבור ושימש חבר מועצת העיר בני ברק. "בימים שעוד היה מפד"ל בבני ברק".

אמא: עלתה מגרמניה בגיל שנתיים לאחר שאמה כבר בתחילת שנות ה‑30' של המאה הקודמת חשה סכנה מהתחזקות הנאציזם. "סבתא ארזה את שני ילדיה ועלתה מהר ארצה". האם, חיה מיכלסון, הייתה המזכירה המיתולוגית בתיכון הדתי בני ברק. כותבת בחסד. "ממנה נחלתי את כישרון הכתיבה".

הר העצמאות: כילד נהג לשחק בהר העצמאות הסמוך לביתו. באחד הימים פגש שם שני אנשים מבוגרים. הם התעניינו בשלומו וליטפו את פניו. "אחד היה נמוך עם שערות לבנות והשני עם רטייה שחורה על העין". בדיעבד הסתבר שהיו אלה משה דיין הרמטכ"ל ודוד בן גוריון שר הביטחון דאז, שבביקורם החליטו על הקמת תחנת קליטה ושידור של הצבא במקום.

תורה ועבודה: היה מדריך וחניך שרוף בימים שסניף בני עקיבא בויבריק היה אחד הגדולים בארץ. "היו שם חבר'ה אחד אחד. כצל'ה היה חניך שלי". בסניף גם יצא לאור כישרון המשחק. "הייתי עושה הצגות ומערכונים לחניכים".

בית קולנוע: לא ייאמן, אבל בעיר הקודש בני ברק פעל פעם בית קולנוע. "היינו הולכים לשם כל החבר'ה. ראינו טרזן וסרטי פעולה. איזה סרטים תמימים היו אז". לימים כשהעיר התחרדה המקום נסגר.

כתיבה: מגיל צעיר נמשך לכתיבה. בתחילה כתב ל'הצופה לילדים', ובהמשך ככתב צעיר ב'מעריב לנוער'. "לא אשכח את הפעם הראשונה שכתבתי חיבור ל'הצופה' והוא פורסם. איך התרגשתי כשראיתי את השם שלי מתנוסס שחור על גבי לבן בעיתון".

ישיבה תיכונית: כיתה ט' למד בישיבה התיכונית 'מרום ציון' בירושלים יחד עם קבוצה גדולה של חברים. "היה שם צוות מדהים. הר"מ שלי היה הרב שמחה הכהן קוק והמשגיח הרב ישעיהו הדרי. מאוד נהניתי". אך בעקבות יום הלימודים העמוס בישיבה התקשה למצוא זמן לכתיבה ובסוף השנה עזב. השלים את לימודיו בתיכון הדתי בני ברק.

כתב צבאי: בצבא שירת בנח"ל המוצנח ושימש כתב צבאי. בהמשך שירת במילואים ביחידת דובר צה"ל. "על הכותפות שלי היה סרט כחול קטן עם הכיתוב 'כתב צבאי'. מבחינתי זה היה חלום שהתגשם. גרתי בבית ויצאתי לשטח לכתבות. שלוש שנים נפלאות של התמקצעות".

אקדמיה: בשנה האחרונה לשירותו הצבאי החל במקביל את לימודיו באוניברסיטת בר-אילן. שם סיים תואר בלימודי ספרות עברית ומדע המדינה, וכן תעודת הוראה.

החצי השני: נחמה. השניים נפגשו בבר-אילן כשלמדו קורס משותף ומאז הם יחד. נחמה התמקצעה בספרות עברית ואנגלית ושימשה במשך השנים כמורה לאנגלית. "בגלל המומחיות שלה, היא גם עורכת לי את החומרים".

ילדים: ארבעה. "בית של בנים, כיף גדול. השתוללנו יחד". הבן הבכור שי (39), ערן (35), נועם (34) ויובל (29). סב גאה לנכדים מקסימים, "כמניין שבטי ישראל, טפו, טפו".

ידיעות אחרונות: בגיל 22 החל בעבודתו בעיתון 'ידיעות אחרונות'. "אז ידיעות היה עיתון קטן וזוטר, בשעה שמעריב היה העיתון הנחשב". תפקידו הראשון היה עורך משנה של המוסף '7 ימים'.

העיתון של המדינה: 44 שנים שימש חבר מערכת העיתון והיה עורך בכיר בדסק החדשות, עורך משנה של מוספים, מעורכי המוסף הפוליטי וכתב מגזין בולט. "מילאתי חלק גדול מהתפקידים בעיתון. במבט לאחור, הייתי עושה אותו דבר בדיוק".

כתב דתי: כשומר תורה ומצוות היה שונה למדי בנוף האנושי בעיתון, אך עובדה זו לא מנעה ממנו לבטא את דעותיו בחופשיות. "כשהיה לי מה לומר - אמרתי". לדוגמה, כשהתכוונו לצאת לסקר תצוגת אופנה שבה הדוגמנית התעטפה בטלית הביע התנגדות. "צעקתי עליהם 'תגידו, השתגעתם?' ובאמת, בסוף זה לא סוקר".

פרס זיו לעיתונות: בחסות בית הנשיא והנשיא דאז יצחק נבון זכה בפרס המכובד כ"עיתונאי שמתאר גם את החיובי שבחיינו".

הטובים לתקשורת: "אנחנו היינו לפני דור 'הטובים לתקשורת'. הייתי הדתי כמעט היחיד, אבל לא התעוררה עם זה שום בעיה. תמיד התייחסו אליי בכבוד, הבינו שעבודה בשבת מחוץ לתחום וכשהלכו למסעדות לא כשרות לא הצטרפתי אליהם".

פרופורציה: מציע להתייחס לכוחה של התקשורת בפרופורציה הראויה. "ההשפעה של התקשורת על הציבור הרחב היא יותר אגדה ממציאות. וההוכחה לכך היא עמדת הרוב המכריע של התקשורת בבחירות האחרונות לעומת התוצאות".

הר הבית בידינו: במלחמת ששת הימים זכה להילחם יחד עם חטיבת הצנחנים לשחרור הכותל. "עלינו לטהר את ההר ומשם רצנו לכותל. זה היה מרטיט ברמות לא רגילות". נכח ברגעים הראשונים של הרמת הדגל ותקיעת השופר. "זה היה ממש לחיות את ההיסטוריה".

לונדון מחכה לי: למשך שנתיים עשה פסק זמן מהעבודה ב'ידיעות' ויצא עם משפחתו לשליחות בלונדון. שם כיהן כשליח עלייה וכאחראי על יחסי הציבור של מחלקת העלייה בבריטניה. גם בלונדון לא נטש את מקצוע העיתונות והמשיך לכתוב ל'הצופה'. "הייתי שליח עלייה עם נשמה של עיתונאי".

רדיו קול-חי: נמנה בין מייסדי רדיו קול-חי, אך כשנראה היה שהתחנה הולכת ומתחרדת החליט יחד עם חברו אורי אורבך ז"ל לפרוש. "בשידור חי הודענו למאזינים: 'לאור המצב, בזה הרגע סיימנו את דרכנו בתחנה', ויצאנו מהאולפן". הצעד הוביל למהומה תקשורתית.

שליח המגזר: גם לאחר סיום עבודתו ב'ידיעות', שידר שלוש שנים את התוכנית 'כמעט שבת' ברשת ב' ועסק בשלל תחומי תקשורת: פרינט, רדיו, טלוויזיה, הנחיית אירועים ועוד. "לא הייתי שליח של המגזר ואף אחד לא מינה אותי לכזה, אבל בהחלט הבאתי את האני מאמין שלי לעבודה העיתונאית".

לימודי תקשורת: ממקימי המגמה לתקשורת ביחידה ללימודי המשך באוניברסיטת בר-אילן. "האמנתי שזה נחוץ. לימדתי תקשורת יחד עם יוסף חריף".

ספרים רבותיי ספרים: במשך השנים הוציא מתחת ידו עשרות ספרים. "כל ספר שיוצא זו חגיגה של ממש".

הכי אוהב: את כל ספריו, "כולם היו בניי". הספר 'הלל ממוצב המזח' עשה הד גדול, 'מקומות קדושים וקברי צדיקים' נמכר באלפים רבים, '24 שעות בחיי צה"ל' בהוצאת משרד הביטחון זכה להצלחה מסחררת ועוד.

ביוגרף: מאמין כי היכולת להיטמע בדמות היא המפתח להצלחת הכתיבה. "ביוגרף הוא כמו שחקן תיאטרון. יום אחד אני פליט שואה, יום אחר אני קצין בכיר בצה"ל. צריך להיכנס לדמות מתחת לעור ולהבין אותה לעומק".

משה קצב: כתב את הביוגרפיה למשה קצב, 'ממעברת קסטינה לקריית הממשלה'. "זהו סיפורו של הפוליטיקאי מישראל השנייה, שעקף את כל נסיכי הליכוד ואיש מהם לא הגיע להישגיו הפוליטיים. למרבה הצער, משהו רע כנראה קרה לו בדרך, לפחות על פי מה שפסק בית המשפט".

פרס ז'בוטינסקי: בחודש האחרון זכה בפרס ז'בוטינסקי לספרות על 'יד ימינו', ספר הביוגרפיה של יחיאל קדישאי ז"ל, האדם המקורב ביותר למנחם בגין. "מדובר בהפניית אלומת אור אל אדם שעמד בצל. קבלת הפרס מאוד ריגשה אותי".

אם זה לא היה המסלול: "אולי הייתי שחקן תיאטרון, כי זה מה שעשיתי בנעוריי בבית הספר ובבני עקיבא ונהניתי מזה עד מאוד. כנראה שגם הקהל".

ובמגרש הביתי:

על הבוקר: משכים קום ב‑5:40 ומתפלל שחרית במניין ראשון. ארוחת בוקר זריזה והופ, מתיישב ליד המחשב בחדר העבודה ומתחיל לכתוב או לערוך, לפי הצורך. "איכשהו היום מסתיים תמיד לאחר חצות".

דיסק ברכב: אולי לזכר הימים בלונדון, הדיסק שמתנגן ברכב הוא של הטנור הבריטי הארי סיקומב, שר קטעי אופרה פופולריים.

השבת שלי: "שבת יהודית מובהקת". בליל שבת תפילה בבית הכנסת השכונתי, מדי פעם מבצע גיחות לבית כנסת סמוך אחר. "אם הנכדים מתארחים, יוצאים לאחד מאינסוף מגרשי המשחקים בשכונה. אם לא, תמיד יש ספר, עיתון או עלוני שבת". אחר הצהריים לימוד דף יומי, סעודה שלישית, תפילת ערבית "והנה עפה לה השבת".

אוכל: מודה שאין לו מושג קלוש בבישול, "לכן מדהים אותי שארבעת בניי הם אשפי בישול כל אחד בפני עצמו. גם אשתי נחמה בשלנית מעולה ורבת מוניטין שמאפה ידיה להתפאר". המאכל האהוב ביותר הוא "סלט שאני מכין אותו אישית, קצוץ קצוץ".

אחזקת הבית: עבודת הבית תחת אחריותו היא שטיפת כלים. "המחשבות רצות הרבה יותר מהר לקול זרימת המים, ומדי פעם אפילו פותרות לי בעיות עם טקסט כזה או אחר".

מפחיד: הזמן שחולף בקצב מסחרר. "רק אתמול התחלנו את ספר בראשית והנה אנחנו כבר בפתחו של ספר במדבר". מייחל לנצל את הזמן בצורה הטובה ביותר.

דמות מופת: יהושע דיאמנט הי"ד. "הקומונר שלי בבני עקיבא סניף בני ברק, שנהרג ב'סמטת המוות' בקרב על שחרור ירושלים. איש ענק, חכם, בעל מידות תרומיות, אהוב. אני נזכר בו הרבה פעמים".

משאלה: "שהבריאות לא תזייף, שהמשפחה תפרח, שהנכדים ימשיכו לרצות להיות אצל סבא-סבתא ושאמשיך בכל פעם לצפות בהתרגשות לספר הבא".

כשאהיה גדול: גם בעתיד שואף להמשיך ולשמר משהו מן הילד שבו.

[email protected]