שמח בכיכר
שמח בכיכרצילום: דוד שטיין

"עדיין לא הייתי באומן", מתוודה שימי (שם בדוי), "אבל אני אהיה בע"ה בשבועות", הוא אומר ועיניו נוצצות.

במקור הוא מבית דתי אך מגיל צעיר מאוד לא אהב את החינוך 'להיות דתי'. אי ההתאמה למסגרת הובילה מהר מאוד למכירת סמים לחבריו, אך מפגש עם הנ-נחים המקפצים הרים אותו ממנעמי הדיכאון למפעל שבו מייצרים שמחה על בסיס יומיומי.

כיום הוא מחובר לבוראו דרך האוטו הנ-נח של ברסלב, באהבה ובשמחה. הוא לא רוצה 'להיות דתי', הוא מעוניין להיות עובד ה'.

הצוות שמכנה את עצמו 'חיילי קומנדו', יוצא כל יום לרקוד ברחובות, להפיץ ספרים של חסידות ברסלב ולעשות משהו שיש מי שיפטור אותו בהינף יד כשיגעון.

אנחנו מתחילים את הטיול לעולם שכולו טוב בשחרור הרכב המעוטר במדבקות נ-נח מהמוסך. "יש הרבה תיקונים בברסלב, הא?" אני אומר להם מול המוסך ומנסה להיות משעשע, התנהגות לא מסובכת מאוד כשמסביבך עדת נ-נחים מצויצים ומחויכים להפליא.

"היית באומן?" הם שואלים אותי מיד. "בטח הייתי", אני עונה, קולט לפי המבטים שבזה הרגע קיבלתי מהם עוד כמה נקודות טובות לפתיחה."היית באומן?" הם שואלים אותי מיד. "בטח הייתי", אני עונה, קולט לפי המבטים שבזה הרגע קיבלתי מהם עוד כמה נקודות טובות לפתיחה.

היעד: רחובות תל-אביב.

המטרה: לחזק ולשמח את העם.

הנשק: צוות קומנדו בני 20-18 בעלי אנרגיות בלתי נגמרות ואחד עידו שנוהג, 1 דיסק ten volume שמנגן את המוזיקה הכי קצבית בארץ.

כשאני שואל אם עידו הוא הרב של החבר'ה לאור גילו שכמעט מכפיל את גילם של הנערים שמסביבו, הוא מוחה בתוקף ופונה לאחד מהחבר'ה בשאלה רטורית: "אני הרב שלך? אני הרב שלך?" ובלי להמתין לתגובה רשמית מהנער ממשיך "הוא בהלם ממה שאתה אומר, אתה רואה שהוא הסתובב כששאלת אותו את זה".

אנחנו יוצאים לדרך.

"התמונות הכי טובות הן של החבר'ה שמסתכלים עלינו", אומר עידו. המסתכלים בוחרים לא פעם להסתכל על עידו ועל אנשי הנ-נח דרך עדשת הסמארטפון שלהם, הם מתעדים את התופעה השכיחה שוב ושוב ומן הסתם משתפים בפייסבוק המשוקץ.

"ואם תרצה לשנות ת'אווירה, נ-נח-נחמ-נחמן מאומן,

הצדיק הזה עושה אותך שמח, מחזק אותך בנקודה שלך",

שר לנו האוטו הזורח, ועידו שר אִתו יחד ומספר לנו ש"'בנקודה שלך' זה הקטע של רבנו, לא משנה מאיזה מקום אתה מגיע, כל אחד עם העניינים שלו, כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, כל אחד הוא משהו אחר לגמרי, אבל ברסלב זה הכול, ורבנו אומר שלעתיד לבוא כולם יהיו ברסלב".

ומה גורם לאנשים להגיע להיות איש-אוטו-ברסלב?

"קודם כול ה'אורות'", מסבר לי עידו. "אבל האמת היא שרבנו אמר לחסידים שהוא יעשה אותם כיתות כיתות, ולכן גם בתוך ברסלב יש כל מיני קבוצות. הכיתה שלנו נקראת הכיתה של הנ-נח. רבי דב אודסר קיבל פתק שהוא בעצם 'כתב הסמכה' שבו כתוב שרבנו נהנה מאוד מעבודתו, ועליו הוא אמר את המשפט 'האש שלי תוקד עד ביאת משיח' - שהוא אמר בחייו. והוא עדין חי".

רבי נחמן חי?!

"לא כמו חב"ד שמדברים על צורה של גוף, אלא בבחינת 'צדיקים במותם קרויים חיים', וצדיקים במותם יכולים לפעול יותר. הפתק הזה, שכולם רואים בכל המקומות, כתוב בו 'נ נח נחמ נחמן מאומן'. זה השם של הצדיק, והוא נקרא 'שם אחוריים'. למשל השם שלך, נדב, אם אני אכתוב אותו נ נד נדב, יש בזה סוד גדול של האר"י שאומר שזה בעצם שם נוסף של האדם והשם הזה נכתב באחוריים כדי לשמור עליו מהחיצוניים, זה עמוק מני ים, זה לא סתם. כתוב בזוהר שלעתיד לבוא יהיה שיר בעולם שהוא שיר פשוט, כפול, משולש ומרובע, וכתוב שהשיר הזה יהיה השיר של הגאולה והוא יתנגן על כלי בעל ע"ב נימין. הסבא (רבי דב אודסר, נ"ג), אמר שרבי נחמן הוא השיר הזה: נ - זה פשוט; נח - כפול; נחמ - משולש; נחמן - מרובע".

ביום – מורה לביולוגיה, בלילה – ברכב

אומרים שטראנס הוא מוזיקה יצרית, איך הוא משתלב עם כל הסודות הגבוהים?

"נכון, אנחנו לפעמים לוקחים לחנים של שירים שה' ירחם... ואנחנו עושים מהם תיקון גדול. יש תורה בליקוטי מוהר"ן שאומרת שבשבת, אם שרים מנגינות של גויים עם מילים של קדושה - זה מפיל את הגויים. קח לדוגמה את ההמנון הצרפתי. כשאתה שר אותו ב'נ-נח', זה מפיל את האומה".

את כל האנטישמים הצרפתים – פשש, לא רע.

אנחנו עוצרים ברמזור בורגני ומתורבת ואז זה קורה לי מול העיניים בשידור חי.

"יאללה חבר'ה, רמזויירים!" קורא עידו לצעירי הצאן המשולהבים. "רמזויירים!" עונים בקול אי מי מהנערים; "יאללה בואו!" כל מילה נוספת מיותרת.

החבר'ה קופצים מהאוטו ועושים לנפשם בריקוד עליז וספונטני לעיני הקהל הקדוש השוזף בהם עיניים ומצלמות עתירות מגה-פיקסל.

זהו אחד מהיעדים הלא סגורים של החבר'ה – ה'רמזויירים'. זה יכול להיגמר מהר מאוד, כשהצבע ההוא של אוהדי הפועל שמופיע ברמזור מתחלף במשהו רענן יותר. החבר'ה המקפצים משתחלים אל האוטו במהירות הבזק, האוטו הזורח שואג בטראנס "רבי נחמן תן לי עוד" או שמא "תן לי אור", ורבי נחמן לא מאכזב, עוד כמה מטרים 'רמזוייר' נוסף שרק מחכה שנשחרר אליו אנרגיות שמחות, אז מה יש לנו לדאוג?

"זה נקרא רמזור מוצלח?" אני שואל את עידו. "אה, 'מוצלח'... זה לא נמדד בהצלחה, אין פה 'מוצלח', כל מה שעושים – עושים לכבוד ה'".

"למה 'רמזויירים' בהבהרה אשכנזית, ברסלב לא כולל את כולם?" אני עוקץ את עידו והוא מתגונן בנחמדות וטוען ש"ברסלב במקור זה אשכנזי".

החבר'ה זורמים ולא מתרגשים מכלום, עטים על כלי הרכב והקטנועים התל-אביביים ומציעים את מרכולת הספרים שהם מפיצים - 'משיבת נפש', 'תיקון הכללי' ו'מעשיות רבי נחמן'. אחד מהחבר'ה משכנע רוכב דו-גלגלי לקחת ספר, נדמה שהמגניב לא שש על השלל, אבל בסוף הוא לוקח.

הוא לקח בסוף את הספר? אני שואל את הבחור כשהוא מטפס בחזרה אל האוטו.

"לקח".אבל תמיד עדיף שאדם ייתן צדקה,  אפילו עשר אגורות. אנשים עובדים קשה בשביל כסף, ואם נותנים מזה אפילו קצת – זה טוב ומלמד זכות על האדם, גם אם הוא יגיע לשאול תחתיות, הכוח של הצדיק יכול להוציא אותו משם בזכות השקל שהוא נתן לצדקה.

איך שכנעת אותו?

"אמרתי לו שיש בזה עשרה מזמורי תהילים, לקח בסוף. היה אחד שלא רצה אבל השני רצה".

"אשריך", צועק מישהו ובשלב הזה כבר מסופקני, אולי הצעקה יצאה בכלל ממני.

"יש ספרים שאנחנו מוכרים ויש כאלה שמחולקים חינם", מסביר עידו, "זה תלוי בדפוס. אבל תמיד עדיף שאדם ייתן צדקה, היא חשובה, אפילו עשר אגורות, חשוב שייתן מהדמים שלו לצדיק, הממון הוא כמו הנפש, אנשים עובדים קשה בשביל כסף, ואם נותנים מזה אפילו קצת – זה טוב ומלמד זכות על האדם, גם אם הוא יגיע לשאול תחתיות, הכוח של הצדיק יכול להוציא אותו משם בזכות השקל שהוא נתן לצדקה. יש סיפורים מדהימים על זה, זה הכוח של רבנו".

תן דוגמה לסיפור כזה.

"ידוע שגם הצדיקים עוברים דרך הגיהינום בדרכם לגן עדן, ומסופר על אחד הצדיקים שאסף אנשים מהגיהינום מכיוון שזה נתן לו כך וההוא נתן לו כך - הוא תפס מצווה קטנה של כל אחד ובזכותה הצליח להוציא אותם משם".

"איך אתה שר ונוהג יחד?" אני סונט בעידו. "מה... תפסיק! עוד מעט תגיד לי איך אני רואה בזמן שאני נוהג..." הוא עונה. "נגינה ומוזיקה הם דברים מאחדים ומשמחים, השמחה חשובה מאוד לעם ישראל, העם הזה עבר הרבה, ואם אני משמח אפילו אדם אחד שעבר באותו יום 'יום קשה' עשיתי דבר גדול, ואולי השמחה הזו תגרום לו לחשוב על ה'".

למה דווקא ריקוד – למה לא לחזק באמצעות דברים אחרים?

"יש דברים אחרים בוודאי, פרט לעבודה הזאת עם ניגונים יש גם שיעורים, לומדים עם חבר'ה, מסבירים". אם חשבתי שעידו, ממרום אמצע שנות השלושים שלו, על פאותיו צרובות השמש וחיוכו הברסלברי הוא 'עוד משוגע', מתברר שטעיתי. כמשׂיח לפי תומו הוא מספר לי שהוא מורה בישיבה תיכונית ומלמד בכיתות התיכון הגבוהות מתמטיקה וביולוגיה. היום הוא היום החופשי שלו בסך הכול, אז הוא כאן כדי לעשות את מה שהוא אוהב ויודע לעשות, לשמח את הרחוב על אנשיו וטפם.

מעשה מבוהל

נראה שאתה מוכר בסצנה התל-אביבית, אתם באים לפה הרבה?

"משתדלים לבוא פעם בשבוע, במיוחד בימי חמישי בערב.

הרעיון הוא שבמקום שילכו למסיבות הם יבואו למסיבת הרחוב שלכם? – אני מנסה להבין את הרציונל.

"לא, הם ילכו בין כה וכה למסיבות, אבל דווקא במקומות שבהם הם נמצאים שווה להדליק בהם הרהור אחד של תשובה. סבא ישראל (דב אודסר, נ"ג) אמר "ה' יתברך יודע ועד שאני מוכן ומזומן למסור את חיי וממוני בשביל לקרב איזה נפש ישראלי לה' יתברך או להכניס בו הרהור תשובה אפילו רק לרגע אחד", זה יקר מאוד, זה מעל הכול. גם אני בעל תשובה, באתי מהמקומות האלה, יש לי שפה משותפת אִתם, אני יודע מה לדבר אִתם".

השיחה שלנו נקטעת בגלל טלטלה מלחיצה במיוחד של הרכב. בעוד אני מחפש נואשות במה להיאחז עידו מסביר בנונשלנטיות שהחבר'ה פשט רוקדים על הגג. מתמטיקה פשוטה בשבילו.

"תרקדו אִתם, תעשו מעגלים", מורה לנו עידו באחת העצירות על ציר דיזנגוף, וכך אני מצטרף לריקודם של הנ-נחים, מדחיק את העובדה שאני באמצע הרחוב התל-אביבי הכי מפורסם. באופן לא מוסבר אני לא מרגיש בושה ומפזז עם החבר'ה כאילו מדובר בחתונה של אחותי איילת.

משהו מוזר מתרחש כשנמצאים עם עידו והצוות. טבעי לחלוטין לעשות מה שמרגישים שהוא הכי נכון באותו הרגע, וקשה גם לסרב לרמיקס מטורף שלא מותיר לי מקום פנוי להסתגרות ומשחרר אותי לגמרי מכבלי הזמן והנפש.

מחוץ לאוטו הנ-נח יהיה מי שיחשוב שנפל עליך יום בהיר ושמח, אך בתוך האוטו הזה יושבים צעירים שחיים על הבסיס הזה של קיפצוצי ברסלב שנים ארוכות. כל אחד מגיע ממקום אחר, הצד השווה שבהם הוא שכרגע המעשה המתאים להם ביותר הוא 'לבזבז' במירכאות רבתיות כמה שעות על המצווה לשמח את מי שקשה לו, וקשה להאמין שאין מישהו שקשה לו, קשה.

"זה מדבק, זה מקרב, בתוך היום האפור הזה לראות משהו שמח", מסביר לי עידו את מעלתם. אני לא רוצה להעליב את החבורה הזו, אבל חייב לשאול את המתבקש:

אנשים מתייחסים אליכם לפעמים כמשוגעים?

"כן".

לא מעליב?

"לא. אני משוגע! אני נראה לך נורמלי?!"

תן לי להסתכל... נו, יש בך משהו נורמלי. אתה מורה למתמטיקה וביולוגיה, אתה בחור רציני.

"מי שלא משוגע, הוא לא נורמלי!" צועק אחד הנערים מהאוטו, "תראה, לפעמים צריך לעשות 'מעשה מבוהל', 'מעשה משוגע', בשביל להשיג משהו. בוודאי כשאנחנו אנשים בעלי משפחות ואנחנו מפרנסים ולומדים. אבל יש 'מעשה מבוהל', יש מעשה מרבי נחמן על בת מלך שהיו צריכים להוציא אותה מבית הסוהר, ואז אחד שעשה מעשה מבוהל ובאומץ לב נכנס, עבר את כל השומרים והצליח להציל אותה".

אז אתה עושה 'מעשה מבוהל', בא לדיזנגוף לרקוד, ואחרי כן חוזר לשגרה כרגיל. בשגרה אתה לא רוקד?

"לפעמים אני רוקד כשאני שמח מאוד - בבית, בבית הכנסת, אבל לא תראה אותי רוקד ברחובות".

למה חשוב לכם כל כך לשמח אנשים, עד כדי כך שאתם מוכנים אפילו להיחשב משוגעים בשביל זה?

"זאת מסירות נפש, כדי שאנשים יחשבו על ה' יתברך. יש בעולם הרבה 'רעש': אדם הולך לעבודה, רץ, ולא חושב רגע על התכלית, ולמען מה כל הריצה. אנחנו כאן כדי להודיע לאנשים שיש תכלית, והיא לעבוד את ה', לשמוח, ללמוד תורה, להתפלל ולשבח את ה'. אנחנו רוצים להזכיר את זה לאנשים, ובתוך הרעש שבו אנשים נמצאים לפעמים צריך לעשות הרבה רעש כדי להגיד את זה, כדי לזעזע את האנשים שיבינו שיש צדיק שקוראים לו רבי נחמן ויש לו עצות לכל אחד איך לעבור את העולם הזה בשלום ואיך לחיות את התכלית. כל המטרה של הרעש היא בשביל שאדם יבוא וייקח ספר שיחזק אותו, הוא לא יחשוב יותר מדי וייקח את הספר, לפעמים צריך לקחת לאדם את הבחירה להגיד 'לא', ואז כשהוא ייקח את הספר, הספר כבר יעשה את העבודה".

ואיך אתה מוציא לו מהראש את המחשבה שאתה משוגע?

"זה לא העניין שלי, העיקר שבסוף הוא ייקח את הספר. אני חזרתי בתשובה בזכות ספר שהמשוגעים האלה קפצו ונתנו לי. התחלתי לקרוא בו ואמרתי 'זה הרבי שלי', אני רוצה שרבי נחמן יהיה הרבי שלי ואני רוצה להביא את הספרים האלה לכל אדם מישראל".

איזה ספר זה היה?

"'משיבת נפש'. 'משוגע' אחד כזה שימח אותי ואמר לי 'אחי, קח ספר'. הוא היה נראה כזה סבבה, הוא היה שמח, והדבר הראשון שעליו אנשים חושבים הוא השמחה. יש אמנם אנשים שמתנגדים באופן טבעי כשהם רואים דתיים, אנחנו לא מתעסקים אִתם, גם אותם רבנו יתקן".יש אמנם אנשים שמתנגדים באופן טבעי כשהם רואים דתיים, אנחנו לא מתעסקים אִתם, גם אותם רבנו יתקן".

מה השמחה גורמת לאדם, למה לא להחדיר אהבת ישראל למשל?

"שמחה היא עולם החירות, בחתונות מברכים 'שהשמחה במעונו', יש פסוק שאומר 'כי בשמחה תצאון', יש בה יציאה מהגלות ומהתאוות, אנחנו רוצים ששנייה אחת אנשים ירגישו את זה".

קורה שאנשים גם מבזים אתכם?

"כן, אנשים לפעמים קוראים לנו 'משוגעים', או אומרים לנו 'לכו לעבוד', 'פרזיטים' וכאלה, או עושים לנו תנועות כאלה, אבל כתוב 'ישמע ביזיונו יידום וישתוק'. אני לא אתחיל להסביר להם שאני עובד בדיוק כמוהם, זה הרי לא ישנה את דעתם בכל מקרה, יגידו לי 'נו, אתה נורמלי, אבל מה עם כל השאר?'"

פז"ם של חמש שנים ברכב

אז היום פשוט עושים 'סיבוב רמזורים' או שיש יעד?

"יש מישהו בבן-יהודה שאנחנו צריכים לפגוש, הוא רוצה לחתום הוראת קבע, וגם בשבילכם, וגם יש לנו עוד בן אדם באזור שאנחנו צריכים לפגוש, וגם יכול להיות שנעשה בית-בית".

מה זה בית-בית?

"אנחנו עוצרים בשכונה מסוימת, מפסיקים את המוזיקה, נוקשים על דלתות ומציעים לאנשים ספרים, העיקר הוא חלוקת הספרים, אנחנו לא רק ברחובות".

אתה מקבל תגובות מאנשים בזכות הפעילות?

"אומרים שאם היו מראים לנו משמים מה אנחנו פועלים בעולם הזה, אז הייתה מתבטלת לנו הבחירה. מדי פעם נותנים לנו לטעום, כמו בן אדם מוכר שפתאום אני קולט אותו באומן בזכות ספר אחד, או דיבור אחד שהיה בינינו".

מור, בחור מבית מסורתי ("הייתי הולך עם כיפה קטנה"), נמצא באוטו-נ-נח כבר חמש שנים (!), ואני תוהה איך לא נמאס לו. "זה לא יימאס לי בחיים, רבנו הוא החיים שלי", הוא אומר. "זה מה ששימח אותי, וככה בעצם אני ניצלתי, כשראיתי את החברים ככה באוטו. הייתי בן 13, ילד רחוב, לא למדתי, ויום אחד הייתי בירושלים בכיכר ציון, ראיתי את האוטו וקיבלתי 'פלאשים', איזו שמחה, בלי דאגות, וברגע אחד החלטתי שאני רוצה להיות כזה ועליתי על האוטו. כשאתה טועם מזה אתה לא יכול להפסיק אף פעם, כשתעזוב לאן תלך?!"

כשתתחתן לא תפסיק עם זה?

"זה לא סותר אחד את השני, אולי פחות אולי יותר - תלוי באישה, צריך להתפלל גם על זה".

אתם נמצאים במקומות שלא תמיד נשמרים בהם גדרי הצניעות, איך אתם מתמודדים עם זה? אני שואל את עידו.

"קודם כול, לפני שאני הולך אני טובל במקווה, וכשאני חוזר אני גם טובל. חשוב לדעת שאם יש דברים לא צנועים - אז לא מסתכלים!"

אבל קשה.

"נכון, זאת עבודה. כתוב שחסיד שורף את הציפורניים שהוא גוזז ולא קובר אותן, כי צדיק נכנס לתוך האש. לפעמים יש מקומות לגמרי לא צנועים, אז או שלא מסתכלים או שחותכים משם אם זה ממש מציק, או שנכנסים לאוטו, מי שלא יכול. יש פה סיכון ודאי, וצריך לצעוק אל ה' הרבה. יש סגולות שאומרים לשמירת העיניים וצריך להישמר".

אתם נכנסים גם למועדונים וכדומה?

"לא מתכננים, אבל אם יוצא – הולכים".

דב האמריקני מסביר לי שמי שמרחם על הבריות מרחמים עליו מהשמים, ומי שנותן צדקה היא מצילה אותו מהעבֵרות. "מי שבשמחה אמתית אין לו שום תאווה לעשות רע, היצר הרע חושב שהוא עושה חטא ולכן הוא שמח, היצר הרע רוצה להביא אותו לעצבות ואז ממנה נוכל ליפול לחטאים", הוא אומר.

דב מדבר פשוט וברור בסטייל ניו-יורק, אתה חש שהוא משתדל ברמ"ח ושס"ה לשמור את עיניו ולא להתפתות למה שהרשות נתונה לו. הוא בן 21, נמצא כבר כשנה באוטו נ-נח, ובבקרים הוא עובד בשיפוצים ובנגרות.

מאיר, יותר משנה וחצי באוטו, הוא חלק מהצוות הקבוע ויוצא כל יום עם הנ-נחים, להט ניבט מעיניו וניכר מבין ריסיו שבבית מחכים לו הורים חרדים, כיום גם הוא כזה.

"הייתי לא דתי וחזרתי בתשובה דרך ברסלב", הוא מספר. "ההורים שלי לא התנגדו כל כך, יש לי גיסים וקרובים ברסלברים וגם אמא שלי מקורבת, אבא שלי לא כל כך". על בעיית הצניעות אומר מאיר בפשטות 'הצדיק שומר'. גם הוא אשכרה טובל לפני ואחרי כל נסיעה כזו.

"מה זה משנה אדום או ירוק, הכול בבחינת 'אורות'" אני אומר ומנסה לתפוס את הקו המנחה של הנ-נחים והממסד, אבל עידו מרגיע אותי ומוחה על עצם הרעיון האווילי: "לא! דינא דמלכותא דינא!"

"כולם באוטו?" עידו מוודא. "לפעמים אנחנו שוכחים מישהו", הוא מסביר לי בהתנצלות – "ואז הוא מתקשר ואומר לנו שהוא ברחוב פלוני ואנחנו חוזרים לאסוף אותו".

כשמתחיל להחשיך אנחנו עוצרים מול שווארמה ופיצרייה, בפיצרייה יש לחבר'ה קשרים, מתברר שאחד מהחבר'ה עובד כעת בפיצרייה ומפנק אותם מדי פעם, כשהוא יכול, אבל היום הם הולכים דווקא על הטעם הבשרי. מתיישבים לאכול משהו כדי לצאת ללילה שכולו שמח, ובתווך חוטפים מנחה וערבית במספרה של משה. האחרון מאוהב לחלוטין בצוות הקומנדו שלנו, עוצר מלכת את עבודת הספרות ונדמה שיש עתיד לשטיבלך בינות לקרמים ולג'ל החוחובה המסודרים כחיילים במדפי בית מרקחת.

בין מנחה לערבית עידו מרביץ במשה ובחבר'ה תורה של רבי נחמן, מספר על עניין הספירות ואיך הוא קשור לעומר, ואילו אני מונח מותש על הספה של משה, ממתין שתתחיל כבר ערבית ומסכם לעצמי שקשה, קשה להיות נ-נח, וכמה טוב שיש מי שעושה את זה בשבילנו. זה לא שהם משוגעים, יש להם פשוט כוח.

הצטרפו עכשיו למנויי מגזין הנוער "עולם קטן"