השתקה בחסות התקשי"ר

משרד היועץ המשפטי לממשלה מהדק את לפיתתו במגזר הציבורי.

במכתב שהוציאה המשנה ליועמ"ש דנה זילבר אל היועצת המשפטית של משרד הבריאות מירה היבנר, היא הורתה לה להורות למנכ"ל בית החולים שיבא פרופסור זאב רוטשטיין לבטל "באופן מיידי" מסיבת עיתונאים שתכנן השבוע בבית החולים.

היועצת המשפטית של משרד הבריאות, יש לזכור, חייבת להישמע להוראות משרד היועץ המשפטי לממשלה, לא כי כך קבע החוק, אלא כי כך קובעות הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, שהולך ומנכס לעצמו עוד ועוד סמכויות שלטוניות.

משולש הברזל של פקידי שירות המדינה, משרד האוצר, משרד המשפטים ונציבות שירות המדינה, החליטו זה מכבר לסכל את החלטתו של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן למנות את פרופסור רוטשטיין כמנכ"ל, זמני לפחות, של בית החולים הדסה. זאת בניסיון לשקם את בית החולים אחרי הטלטלה הניהולית-כלכלית שעבר בשנים האחרונות. רוטשטיין הוביל את שיבא להישגים כלכליים חסרי תקדים, בין השאר בעזרת יכולות עסקיות מרשימות, חוש מפותח ליחסי ציבור וכישרון לגיוס תורמים. אבל גם בעזרת פיתוח מואץ של שירותי הרפואה הפרטית בבית החולים הממשלתי. למגמה זו שמוביל רוטשטיין קמו מתנגדים רבים, בעיקר כאלו הדורשים רפואה שוויונית. אך גם תקינותה המינהלית של התנהלותו מוטלת בספק, ומונחת באופן טבעי לפתחם של שומרי הסף בשירות המדינה. אלו לא ששו לראות את רוטשטיין מביא את שיטת הניהול שלו לבית חולים גדול נוסף, גם אם לא ממשלתי. שר הבריאות מצא את עצמו בשבוע שעבר מול שלושת הגופים החזקים הללו בקרב על המינוי. השבוע שלפה נציבות שירות המדינה אס בדמות החלטה להעמיד את רוטשטיין לדין משמעתי בעקבות דו"חות ביקורת שעסקו בשירותי הרפואה הפרטיים בשיבא. בחוטים מאחור משכו אנשי משרד המשפטים.

פרופסור רוטשטיין ביקש להשיב אש ולכנס מסיבת עיתונאים בלשכתו בשיבא. בהזמנה נכתב כי הוא מתכוון לחשוף את כל העובדות והמסמכים הנוגעים לכוונה להגיש נגדו תובענה משמעתית. בנוסף לכך, הוא התכוון להסביר מדוע הדו"חות שנכתבו אינם מצביעים על התנהלות בעייתית. אך בעיקר, וזה מה שהקפיץ את אנשי משרד המשפטים, הוא הבטיח לגלות דבר או שניים על "המציאות הביורוקרטית הכואבת של מדינת ישראל 2015". אותה ביורוקרטיה ומשפטיזציה חונקת שהשבוע הבטיח ראש הממשלה נתניהו "למגר בגרזנים". אותה משפטיזציה שלדעתו של רוטשטיין חונקת גם את בתי החולים בארץ.

במשרד המשפטים ביקשו למגר את מסיבת העיתונאים ויהי מה. "נראה כי קיום מסיבת העיתונאים על ידי פרופ' רוטשטיין נעשה לטובת עניינו האישי, תוך שימוש בשטח בית החולים, עובדי בית החולים וניצול מעמדו ותפקידו הציבוריים. כל אלה עומדים בניגוד לכללי המינהל התקין, כללי האתיקה לעובדי מדינה וכן בניגוד להוראות התקשי"ר", כתבה זילבר לאחר שסיפרה כי קיומה המתוכנן של מסיבת העיתונאית "הובא לידיעתה". בין השאר היא הזכירה כי התקשי"ר (תקנון שירות עובדי המדינה) קובע: "עובד המדינה לא יעשה שימוש אחר ברכוש המדינה מלבד התכלית והייעוד שנקבעו לו על ידי המדינה". לשיטתה של זילבר, לשכתו של מנהל בית חולים ממשלתי לא נועדה כדי לכנס מסיבות עיתונאים הקשורות בביקורות על תפקודו.

אבל זאת רק ההתחלה. דעתה של זילבר לא נחה עד שציינה כי על פי התקשי"ר נקבע האיסור על עובדים בכירים בשירות המדינה "לבקר את הממשלה ומשרדיה ובכלל זה מדיניותם, במסיבת עיתונאים, בריאיון עם עיתונאי, בנאום במקום פומבי, בשידור, בעיתון או בספר". "על פני הדברים, ונוכח כותרות הנושאים הצפויים להידון במסיבת העיתונאים, לא ניתן להימנע מחשש כי במסגרת אותה מסיבת עיתונאים יפעל פרופסור רוטשטיין בניגוד לאיסור זה". ובמילים אחרות: פקידי מדינה לא יוכלו להתבטא יותר נגד החלטות ממשלתיות. תרשו לי לנחש שאנשי משרד המשפטים יוכלו בדרך מופלאה זו או אחרת להמשיך ולבקר בפומבי את פעולות הממשלה ואפילו הכנסת, אפילו בלשכות שלאו דווקא נועדו לכך.

הכניעה של שקד

מעט מצער שדווקא שרת המשפטים הנכנסת איילת שקד היא זו שחתמה השבוע על כתב הכניעה, הזמני לפחות, לפרקליטי המדינה. אחרי חודשים של עיצומים שעלו למדינה מיליוני שקלים ומבלי שנגרעה אפילו אגורה משכרם, הצליח ארגון פרקליטי המדינה לסרס את נציבות הביקורת על התביעה.

נזכיר כי הנציבות הוקמה בהחלטת ממשלה, לאחר שבפרקליטות הצליחו לשכנע את חברי הכנסת שלא להקים נציבות כזו על פי חוק, בדומה לנציבות הביקורת על שופטים. במשך חודשים ארוכים נשאה ונתנה הכנסת עם משרד המשפטים, שנטה להסכים להקמה של גוף שיבקר את התביעה רק בהיבטים המערכתיים שלה, אבל לא יוסמך לביקורת פרטנית, כזו שתידרש להתנהלות לא תקינה של פרקליט זה או אחר. חברי הכנסת לא הסכימו, והסמכות לביקורת פרטנית ניתנה לנציבה שמונתה, השופטת הילה גרסטל.

אלא שאז הודיעו הפרקליטים, הפעם במסגרת ועד העובדים המאגד אותם, כי לא יסכימו לביקורת הפרטנית. הם ניצלו את העובדה כי על פי הפשרה הנציבות לא הוקמה על פי חוק, סירבו לשתף פעולה ובד בד פתחו בעיצומים. השבוע הם זכו לניצחון ראשון. השופט בדימוס אליעזר גולדברג מונה על ידי השרה שקד לשוב ולבחון את סמכויות הנציבה גרסטל באשר לביקורת הפרטנית. ובינתיים, עד שייסיים את עבודתו, הוקפאה הביקורת הפרטנית לחלוטין. כל זה שבועות אחדים לאחר חשיפת פרשת רות דוד, שייתכן שביקורת אפקטיבית על הפרקליטות הייתה מונעת מבעוד מועד.

השופטת קבעה: האכיפה בררנית

רק בשבוע שעבר דיווחנו כאן על קלות הראש שבה התייחסה פרקליטות המדינה לאיום ברצח שפורסם נגד ברוך מרזל, בעת שהתמודד לכנסת ברשימתו של אלי ישי. וכבר השבוע קיבלנו תזכורת באיזו חומרה היא יכולה להתייחס למקרה שבו האיום מופנה כלפי אחד מבכירה. בעוד שמתשובת הפרקליטות לעורך דינו של מרזל עלה כי אנשיה לא הצליחו ללחוץ על הלינק שצורף לתלונה ולהגיע אל דף הפייסבוק של המסית, הרי שבמקרה שבו הפיץ אחד, אורי ברעם, סרטון מסית נגד שי ניצן, הצליחו רשויות החוק לאתר בתוך שעות את ה‑IP המקורי שממנו החלה הפצת הסרטון, לשחזר קבצים שנמחקו ולגייס למשימה צוות של השב"כ ושל היחידה הארצית לפשעים חמורים ששלפו את ברעם מביתו בתוך פחות מיממה.

השבוע העניין הסתיים באולמה של שופטת בית משפט השלום בכפר סבא נאווה בכור, בלי עונש מאסר (ואפילו לא בעבודות שירות), עם 400 שעות עבודה למען הציבור ומאסר על תנאי. אך את העונש הגדול קיבל ברעם כבר לפני ארבע שנים מידי חבריו של ניצן בפרקליטות המדינה. על אף בעיות רפואיות קשות שמהן הוא סובל, הוא הושלך למעצר מלא למשך חודשיים. ומאוחר יותר הוא נשלח למעצר בית של כמה חודשים בישיבת חב"ד בתל אביב.

אך לפרקליטות לא היה די בזה. בבית המשפט היא דרשה להטיל על ברעם מאסר בפועל של שנה וחצי. היא ביקשה לגזור את עונשו מן העונש שהוטל על ראש הפלג הצפוני בתנועה האסלאמית, שייח' ראאד סלאח מחג'נה, שהורשע בהסתה אחרי שקרא לאינתיפאדה חדשה אל מול המון פרוע בירושלים. העונש שגזרה על ברעם בסופו של דבר השופטת בכור היה קל בהרבה, לא רק מפני שהיא דחתה את ההשוואה המופרכת. "אין מנוס", כתבה השופטת בגזר הדין השבוע, "כי בין היתר מטעמי הגנה מן הצדק לא ימוצה הדין עם הנאשם, נוכח התנהגות רשויות אכיפת החוק כלפיו".

נזכיר כי כבר בעת הכרעת הדין התייחסה השופטת באריכות לטענת סנגורו של ברעם, עו"ד עדי קידר, כי ניצן וחבריו חוטאים באכיפה בררנית כאשר הם נמנעים מלהעמיד לדין מסיתים מהשמאל נגד חיילים ותושבי יו"ש היהודים, או אפילו לפתוח בחקירה נגדם. "מקבץ ראיות ההגנה על ציר הזמן שבין אוקטובר 2008 לבין אוגוסט 2010 משקף התייחסות תמוהה של רשות האכיפה הרלוונטית כלפי גילויי פרסום אלימות קיצונים, מסוכנים ומסיתים, לאלימות/טרור/גזענות, כלפי חיילים, יהודים, ואף שר בממשלת ישראל", כתבה אז השופטת בכור.

"יש בראיות ההגנה כדי להצביע על התייחסות תורתית, כללית וכמעט נגועה באוטומאטיזם בכל הנוגע לשלילת התקיימות רכיב האפשרות הממשית בעבירת ההסתה. כך כיצד קריאות המוניות ל'מוות ליהודים', 'סירוס המתנחלים' ו'הרג חיילים', אינם יכולים להביא למעשי אלימות כלפי כל אחד מהקהלים הנ"ל?!", תמהה השופטת על מנהגה של הפרקליטות - ממש כמו בתלונתו של מרזל - לפטור את התלונות מימין בטענה שההסתה משמאל לא תגרור אלימות. "האם כל אלה לא נפגעים כתוצאה ממעשי אלימות או טרור כמעשה שביום יום כמעט?" שאלה אז השופטת.