כיפת ברזל רקטה
כיפת ברזל רקטה צילום: פלאש 90

"לא נצא למלחמה על רקטות בודדות", בישר אלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן לבני שיחו, ראשי המועצות בעוטף עזה.

בטוחני שהאלוף תורג'מן נבחר לתפקידו בגלל יכולתו כמפקד ולוחם ולא כדובר, כי במקומו הייתי מפנה את ראשי המועצות לדרג המדיני ובכך נמנע מהסתבכות.

על ידי אמירה כזאת הוא משדר לאויב שאין לו מה לחשוש מתגובה מאסיבית בגלל רקטות בודדות.

אבל מה נחשב לרקטות בודדות? האם הן מצטברות במשך שנה, או שמא כעבור שלושים יום מקבלים כרטיס חופשי-חודשי חדש לירי קסאמים וגראדים? מה יקרה אם הרולטה הרוסית הזאת תיגמר בטרגדיה?

הדברים הללו של האלוף תורג'מן נאמרים כאשר ברקע נשמעים דברי הטרוניה של ראש הממשלה על אדישות העולם לירי הרקטות. אם מישהו לא שם לב, העולם אדיש לרבע מיליון הרוגים בסוריה ומיליוני פליטים, והוא יישאר אדיש. אבל גם אם העולם היה פחות אדיש, דברי האלוף משמשים לו כצפירת ארגעה. אם אלוף הפיקוד אינו מתרגש מהרקטות יתר על המידה, למה שהעולם יטרח למלא טופס גינוי סטנדרטי? ההתעניינות העולמית מתחילה להתעורר רק כשיש תחושה שישראל נמצאת על סף תגובה. רק אז נשמעים דברי הסימפטיה, מהולים בבקשה משני הצדדים לגלות איפוק.

בסוף מבצע 'צוק איתן' החליטה ממשלת ישראל לא למוטט את שלטון החמאס, היות שחששה להיכנס שוב לעזה וביקשה להשאיר שם כתובת שלטונית שתמנע את הפיכת עזה לסומליה או ללוב, ותדכא אסלאמיסטים יריבים בלי בג"ץ ובלי בצלם. הכול נעשה גם כאשר הפרטנר השקט מתכונן לסיבוב נוסף ואומר את זה בפרצוף, לעומת ערפאת שלכל הפחות עשה פוזה של איש שלום, ועל כוונותיו האמיתיות אותת רק בפני דעת הקהל הפנימית שלו. אני מקווה שבכל זאת יש לישראל ולצה"ל תוכנית מגירה חלופית.

מאבק רב-זרועי

למרות שאביה אמנון מכהן כיו"ר הבורסה לניירות ערך, קרן נויבך דואגת שרצועת השידור שלה ברשת ב' תאמץ אג'נדה חברתית. לכן הטייקונים אצלה תמיד על הכוונת, גם כאשר הם עושים מעשה פנחס.

השבוע יצא קצפה של נויבך על שלדון אדלסון וחיים סבן, שלמרות נטיותיהם הפוליטיות השונות חברו יחד להקים כוח משימה למאבק בחרם על ישראל. מה פתאום מאכערים עושים תרגיל יחצנות לטובתם, נזפה נויבך, מי שחייב לנהל את המאבק נגד החרם זו ממשלת ישראל. כי אצל נויבך כמה שיותר מעורבות ממשלתית יותר טוב. ואם בממשלה עסקינן, עדיף שהכול יהיה מרוכז במשרד החוץ, ואויה לנו שנתניהו התרים איברים ממשרד החוץ לדורשי שררה בליכוד.

לעומת נויבך, אני סבור שריבוי היוזמות למלחמה בחרם זה דבר בריא ויעיל. ראשית כול, מרכיב חשוב ביעילות ובחינניות של תנועת החרם הוא מצג השווא כאילו הכול מגיע מהשטח. פתאום קמו אנשים בבוקר והחליטו ללכת על החרם, היות שנקעה נפשם ממעשיה של ישראל. כפי שכתב העיתונאי החוקר דוד בדין, תנועת החרם ממומנת על ידי אש"ף ומתבססת על השגרירויות של הארגון וכן על לשכת החרם הערבי. אבל בחוכמה רבה המממנים אינם נוטלים אחריות או קרדיט על הפעילות העממית הזאת, אלא פשוט משקיעים כסף במיזמים אנטי ישראליים. אם הבנתי נכון, זהו המודל של אדלסון וסבן ואותו יש לאמץ.

פרט לנחיתות ההסברתית של מאמץ ממשלתי מול פעילות שמתחזה כעממית וספונטנית, תמיד עדיף שיהיה סל של יוזמות. ממשלות וארגונים גדולים לפעמים מתנהלים בכבדות. לדוגמה, בקרב התעמולתי המתנהל מול מאמצי הגיוס וההסתה של דאעש, ממשלות המערב אימצו פתרונות שווא. הן סברו שמספיק להוכיח לאוהדי דאעש שגישתם נוגדת את האסלאם, ואפילו הביאו ציטוטים מחכמי דת מוכרים. במערב לא הבינו שעצם ניסיונם של "הכופרים" להטיף לדאעש מהו אסלאם אמיתי ייראה מגוחך. את אנשי הדת ביטלו אוהדי דאעש כחכמים מטעם אשר בגדו באסאלם והיססו להחזיר עטרה ליושנה בכל הקשור לג'יהאד ולהקמת מדינה שתתנהל על פי חוקי האסלאם. אבל ברגע שמשרד ממשלתי משכנע את עצמו שזו הדרך ואין בלתה, קשה להזיז אותו מהרעיון. לכן עדיף שיהיו שחקנים שיתחרו ביניהם על דרכים להיאבק בחרם ויתוגמלו על פי הצלחתם.

אולם ישנם דברים שמסורים בידי ממשלת ישראל, ובראשם המאבק המשפטי במסיתים למיניהם. 'שוברים שתיקה' אינם מסתפקים בציריך, והם נפגשו בוושינגטון עם גורמי ממשל. אולי בריאיון הבא של אובמה הוא יצטט גם אותם כעדות להידרדרות המוסר הישראלי, שממנה חושש ידידנו הטוב. אולם המאבק נגד דברי הפלסתר של 'שוברים שתיקה' והשמצת צה"ל היה חייב להתחיל כבר בימי מבצע 'חומת מגן' והסרט 'ג'נין ג'נין'. בקרב על מחנה הפליטים בג'נין, צה"ל חס על האויב ושילם מחיר של 23 הרוגים לכוחותינו. אז הגיע מוחמד בכרי בסרטו 'ג'נין ג'נין' והציג את צה"ל כפושע מלחמה. הסרט קצר שבחים בחו"ל וגם הגיע לסינמטקים, ואז תבעו החיילים שהשתתפו בקרב את בכרי ואת בתי הקולנוע בארץ על לשון הרע. שופטי המחוזי והעליון הסכימו שהסרט רצוף שקרים, אבל דחו את התביעה היות שהדיבה שבסרט מופנית כלפי ציבור שלם, דהיינו צה"ל, ולא כנגד יחידים. הפרצה המשפטית הזאת ופרצות אחרות טרם תוקנו. ויהודה וינשטיין, היועץ המשפטי שסירב להצטרף לתביעת הלוחמים, עדיין מכהן בתפקידו.

בשבוע הקודם תהיתי איך ישקם יאיר לפיד את מעמדו באופוזיציה ויבדל את עצמו מהמחנה הציוני. לפיד, ייאמר לזכותו, החל לספק את התשובה בהתייחסותו לנושא החרם. הוא לא גמגם תוך ניסיון לרמוז שמדיניות הממשלה בסוגיית השלום היא שיצרה את האווירה (כפי שעשה שגריר ארה"ב, דן שפירו, בדברו על קיפאון מדיני), אלא הטיל את כל האשמה על הערבים ועל האנטישמים. בעת שהותו בחו"ל הוא אימץ את גישתו של מנחם בגין ז"ל, שסירב לתקוף משם את ממשלת ישראל גם כאשר הוא מרואיין על ידי כלי תקשורת ישראליים. לפיד אולי לא ישקם את דרעי, אבל בדרך הזאת הוא ישקם את יש עתיד.