כלה
כלהצילום: פנימה


בתור רווקה אני משתדלת למלא את היום עד כמה שאפשר. להיות עסוקה. העיקר לא להגיע לדירתי בשעת ערב מוקדמת, להתיישב על כוס קפה ליד המחשב ולמצוא את עצמי מותשת, נלחצת מהמצב הלא פשוט שאני מצויה בו.

יש לי זמן פנוי, עם עצמי. אבוי. לא ראיתי את זה מגיע. נאכל משהו? זה ייקח בדיוק חצי שעה להכין ולעכל. אקרא איזה דבר תורה מאחד האדמו"רים שמונחים לי בספרייה? גם ככה יש לי נקיפות מצפון על שאני לא לומדת מספיק. אבל אין לי יישוב הדעת.

אני נלחצת עוד יותר. מתקשרת לחברה. "רוצה לבוא לכותל? למאמע רוחל?". "מצטערת, נשמה", היא מבאסת. "הרגע חזרתי מסידורים ואני צריכה להכין שיעור למחר".

אני עוברת לחברה הבאה ברשימת האחיות לצרה. "מַמַצב? מַתוֹשָׂה?" אני מסמסת."היי, מותק! בדיוק יצאתי מהעבודה לפגוש את מר בחור", היא מנחיתה. על הבאות בתור אני מוותרת. יש אנשים שהם פשוט זוללי אנרגיה. בבקשה, ריבונו של עולם, אל תעשה לי את זה. אל תשאיר אותי לבד עם עצמי! אז מה אם יש לי הזדמנות לשבת על עבודות שאני צריכה להגיש, אז מה!

"אני צמאה להרפתקה", אני ממלמלת ומתקשרת לחברה שאך לפני שנה נמחקה מרשימת האחיות לצרה, בשעה טובה ומוצלחת. "שרה, איפה את מסתובבת?" שרה נוהגת להסתובב. היא תבעה לעצמה ביושר את התואר "שרה דווארה", ובעברית: שרה ההולכת.

"לא תאמיני, אני ושושי בחופה של הנכד של האדמו"ר מבעלז. את חייבת לבוא! זה ממש רבי שמעון פה!" אם יש משהו ששרה דווארה מצטיינת בו, מלבד ללכת, זה לסחוף אותי לכל מיני הרפתקאות. אני מתמהמהת לשנייה, וחושבת על העבודה שאני צריכה לקום אליה למחרת. אני מבינה שהאירוע בחברת שרה ושושי הולך להסתיים לפנות בוקר, היות שזהו האירוע הגדול של השנה בחצרות החסידות.

צאי מהכבדות! אני מטיחה בעצמי. נצלי את ההזדמנויות הללו, שככל הנראה לא יחזרו על עצמן בעוד כמה שנים בעזרת ה', כשההרפתקה הכי גדולה שתחווי תהיה גמילה מחיתולים. "שרה, אני באה", גמרתי אומר. "יופי. אני באה לאסוף אותך. הנשים עוברות עכשיו לבנייני האומה, לחגוג עם הרבניות והכלה. את לא מבינה כמה אנשים יש כאן!"

"רגע, אבל איך ניכנס? זו לא חתונה למוזמני החסידות בלבד?" "מה את דואגת, תגידי? ניכנס בעזרת השם!". מכירה את הבעזרת השם שלה. אני נכנסת לרכב לצלילי הבעל-מנגן של חסידות בעלז, שמתנגנים בתחנת הרדיו החרדית שמשדרת את האירוע הנדיר בלייב. ההתרגשות גואה.

"זרעא חיא וקיימא! איי איי איי אנו בשידור חי מהחתונה של הנסיך לבית בעלז", אומר השדרן, "נכדו של כבוד קודשו הרב רבי יששכר דב רוקח שליט"א. ההתרגשות עולה על כל דמיון, נמסר לנו כי חגיגות הנשים בבנייני האומה החלו. מארגני האירוע ביקשו להזכיר כי הכניסה היא למוזמנות בלבד".

"שרה, אבל לא קיבלנו הזמנה!" אני מפטירה בפולניות אופיינית. "מה נראה לך? שלא ניכנס?" היא מוכיחה אותי. מסתבר שבמעמד החופה פגשו שרה ושושי את אחת מקרובות המשפחה של האדמו"ר, מכרה של שושי. "דחפתי אותה לבקש ממנה כרטיסים", שרה מתגאה, "קיבלנו שניים". "אבל אנחנו שלוש", אני עושה חשבון. "אל תדאגי, ברכה צדיקים פה".

ברכה צדיקים היא חברה שהכרנו באחד משיעורי התורה שאנו פוקדות כל שבוע. צדיקים אינו שם משפחתה, אלא כינוי שהענקתי לה עקב הקשר ההדוק והלא ייאמן שיש לה עם כל הצדיקים החיים והמתים, זכותם תגן עלינו, ועם עסקניהם למיניהם.

פגשנו את ברכה צדיקים. "ברכה! ברכה! צריך צמיד בשביל אילה!" שושי צועקת לה מבעד לדלת הזכוכית. ברכה מסמנת לנו בפנים של "אל דאגה" שנפגוש אותה בחוץ, היא תעניק לי את הצמיד המיוחל, המאפשר לי כניסה לאירוע הבלתי נשכח.
רק כדי לסבר את האוזן, החתונה הזאת היא התרגשות גדולה לחסידי בעלז. שנים רבות שלא הייתה חתונה במשפחת האדמו"ר. לרבי יששכר דב רוקח יש בן יחיד, ובנו בכורו הוא החתן הערב. החסידות, שכמעט נמחקה בתופת הנאצים ימ"ש, הצליחה להשתקם ולגדול מחדש במלוא הדר ותפארת באופן כמעט ניסי. לכן החגיגות כה גדולות.

"אני לא מאמינה שאנחנו בפנים!" אני אומרת לשרה, לשושי ולברכה צדיקים בעוד אנו מתיישבות באחד השולחנות, כאילו היה שמנו ברשימת המוזמנות. אני מתרגשת מגודל האירוע, מבמת האדמו"ריות הגדולה, ממסכי הענק שמשדרים את המתרחש באוהל החתן הגדוש בשלושים קומות של פראנצ'עס (המדרגות שעליהן עומדים החסידים) ומהאוכל המרשים המוגש כמו בכל חתונה.

רק אז אני שמה לב למבטים שמטיילים עליי, מתוקף הנוף השונה שאני וחברותיי מציגות. שלוש בנות בלבוש שהוא לאו דווקא חסידי...

במשך ערב שלם הרגשתי בתוך חלום. אני, הלא חסידית, בלבושי הבהיר והוורוד, משלבת ידיים עם חסידות דבקות בלבושם השחור והמייצג. כולנו שמחות יחד בשמחת נישואיו של הנסיך לבית בעלז, ששמעתי עליו רק לפני שבוע כשמשטרת ישראל החלה להיערך לקראת האירוע.

שרה, שושי ואני היינו באופוריה. הייתה שם קדושה, מלכות, תפארת שאי אפשר לתאר במילים. ברכה צדיקים אף קירבה אותנו למעגל הרוקדות עם הכלה, וזכינו להתברך מפי הרבנית העתידית של בעלז, היום כלה צעירה בת תשע עשרה. בעוד שישים שנה, עד מאה ועשרים, כשזו תשב על כס המלכות, אוכל לומר שרקדתי איתה בחתונתה.

"זה הזוי, שרה! פשוט פסיכי שאנחנו כאן, על הבמה שבה נאם אובמה לפני חודש וחצי, רוקדות עם הכלה של בעלז!" אני מנסה להוציא מפי את המילים. כל כך התביישנו לבלוט בין קהל הצעירות שמילא את חמשת אלפים המקומות. "איזה פאדיחות,", אני ממלמלת בעוד אני רוקדת על הבמה, מאושרת כילדה קטנה.

"תראו את ברכה! היא לא עוזבת את הכלה!" שרה מסמנת באצבעה. "היא מכירה אותה? לא ידעתי", השבתי. "איזה מכירה אותה! עכשיו הכלה שאלה אותה איך היא קשורה לשמחה כשהיא הגישה לה כוס מים".

ערב בלתי נשכח. הנחתי ראשי על הכרית, מפודחת כפושטקית שפלשה לשמחה פרטית, מאושרת על שזכיתי להתדבק במלכות דקדושא ומרוצה על היום שנוצל עד תום, בלי שאזכה חלילה לפגישה עם עצמי, לתיאום ציפיות ולניבוי תחזיות.
מחר יום חדש. אולי אעשה לי תכנית לשבוע הקרוב כדי לא להגיע לדירה בשקיעה רומנטית, אלא יותר לקראת חשכת לילה? "את פשוט צריכה דייטים" אני קובעת לעצמי, נרדמת אל תוך העייפות שפתאום נחתה עליי.

פורסם לראשונה בפנימה

לרכישת מנוי לחצי כאן