אנו מתקרבים לסוף שנת הלימודים. כבר שנה רביעית שאני עובדת בקידום נוער – "תוכנית היל"ה", הגשת נוער בסיכון לעשר שנות לימוד ולבגרויות.
בכל שנה מחדש בתחילת השנה ישנה התרגשות, מתח, ציפייה, לדעת מיהם הנערים והנערות שאלמד השנה. מה הסיפור שלהם, כיצד ניתן לעזור להם, ציפייה לראותם מתקדמים, מצליחים, מגשימים חלומות.
אנחנו מקבלים נערים ונערות שלא החזיקו עט מספר שנים, כאלה שהם במעצר בית וכדי לשקם את חייהם באים ללמוד אצלנו. ישנם תלמידים שבגלל המצוקה הגדולה השוררת בביתם אינם מסוגלים ללמוד במסגרת פורמלית ובאים ללמוד אצלנו, אחד על אחד או בקבוצה קטנה, וכך קל להם יותר להתרכז, הם יכולים ללמוד ויחד עם זאת גם לצאת לעבודה ולפרנס את בני ביתם.
בתחילת השנה אני מציבה לתלמידי מטרות, כותבת להם מהם היעדים שלנו, כמה מקצועות צריכים לסיים, איזה ציון הם צריכים לקבל, כמה עבודות להגיש, ובכל פעם כאשר אנחנו מסיימים מטרה שהצבנו, הם מסמנים וי. אני חשה את ההתרגשות שלהם, את ההתפעמות שלהם מעצמם, הם הצליחו, התגברו על מכשולים, הם מסוגלים.
בכל המסגרות בהן למדו לא האמינו ביכולות שלהם, תמיד העירו, כעסו, הענישו, זלזלו. ובמסגרת שלנו מקבלים אותם, אוהבים, משקיעים, מתאימים לכל אחד תוכנית שתתאים לתקופה זו בחייו, והם פורחים.
לצערנו לא כולם מתמידים, לחלקם החיים חזקים וקשים והם לא מסוגלים להתמיד, לא מרוכזים, הקושי שהנערים והנערות נתונים בו גובר על הרצון ללמוד ולהתקדם בחיים.
כל כך הרבה ניתן ללמוד מתלמידי היקרים.
לאחר שרגילים להתעורר בצהרים, המורה מתקשרת להעיר כבר בתשע בבוקר, זה לא קל.
לכתוב ולסכם לאחר ששנים הם לא כתבו ולא סיכמו, זה כמו לטפס על הר.
לשבת 45 דקות בלי לעשן, מאמץ עילאי.
לא לגלוש בנייד כל הזמן, בלתי אפשרי, אך הם עושים זאת.
לעשות מבחן, לקבל ציון שהוא יותר מעובר, הצלחה מדהימה.
עליהם ניתן לומר ש"הרצון הוא אבי היכולת".
אני חושבת שגם המורות בקידום נוער הן נשים מיוחדות, מסורות, אכפתיות, כאלה שלא מוותרות לא לעצמן ולא לתלמידים, אוהבות את התלמידים כבניהם, דואגות, חוות איתם כישלונות והצלחות.
בסוף יום העבודה, אני חוזרת לביתי, למשרה הראשונה שלי, ומודה לה' על החיים היפים שיש לי, למרות הקושי הגדול עם איתן מיכאל.
ילדיי לומדים בחריצות, לומדים, רוכשים ידע, אהובים על חבריהם, יודעים להתמודד עם קושי, יש להם הורים מסורים שאוהבים ומטפחים אותם. רק להודות.
ואיתן מיכאל המתוק, ברוך ה' מתקדם אלינו בצעדים איטיים. בזכותו אני יודעת להכיל כאב של אחרים, בזכותו אני יכולה לייעץ ולעזור לאנשים, בזכותו אני יודעת להעריך את היופי שבחיים, את מה שיש לי ואין לאחרים.
השבוע אנחנו מרגישים שהוא קפץ מדרגה בהכרתו, הוא עוקב אחרינו, התגובות יותר רצוניות, מחייך הרבה. איזה ילד מאושר הוא, איזה ילד מדהים, כמה אושר הוא מעניק למשפחתנו.
כמה צריך ללמוד ממנו לא ליפול גם כשקשה.
ברור לי שהוא מבין מה מצבו, השכל לא נפגע, רק יש נתק בין הגוף למוח. ולמרות זאת, הוא תמיד מחייך, גם כאשר אני חושבת שהוא מוציא קולות של בכי כי משהו לא טוב לו, אני רק מתקרבת אליו ומקבלת חיוך ענק.
כמה חיבוקים הוא מקבל, כמה אהבה שאנו מרעיפים עליו, כמה כוח צריך כדי לא ליפול לצדדים הקשים שבחיים.
הצבנו לעצמינו מטרה שאיתן מיכאל יעמוד על הרגליים, ובעזרת ה' זה יקרה. חושבים הרבה על דרכים לקדמו, לעזור לו לצאת מהמיצר בו הוא נמצא, וזה יגיע.
המון תפילות, אנחנו נמצאים בניסיון שרק בורא העולם יכול לעזור לנו. אין תרופה או ניתוח לפציעה, אלא הרבה אורח רוח, סבלנות והמון המון כח רצון ואמונה.
אז בכל התחומים בחיי אני נפגשת עם אנשים המתמודדים עם קשיים, אך גם מתאמצים לצאת מהם, לא מוותרים, מציבים לעצמם מטרות ויעדים ועובדים קשה כדי להגיע אליהם, והם מגיעים.
לא בכדי בורא העולם מכוון אותנו להיוולד למשפחה מסויימת, להינשא לבעל אותו הוא "מסדר" לנו, אין אנו בוחרים אילו נשמות יורדות לעולם דרכנו, אילו ניסיונות עלינו לעבור. הכל כדי שנהיה טובים יותר, רגישים ואוהבים.
למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: [email protected]
ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-4 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.