גיטה ראוכברג, ראש החוג לחינוך מיוחד ולימודי המשך לשעבר במכללה ירושלים, מספרת לערוץ 7 על כנס מיוחד שאותו היא מנהלת והיום הוא יומו השלישי סביב סוגיית שילובם של תלמידים מתקשים במערכות החינוך.
"במשך יומיים היו כאן מרצים חשובים מתחום החינוך והפסיכולוגיה שתיארו שיטות חדשות לקידום תלמידים עם הפרעות למידה", היא אומרת ומדגישה בדבריה כי כיום אין מדברים עוד על ליקויי למידה אלא על תלמידים בעלי הפרעות למידה.
זאת מתוך הבנה שהתפתחה בפסיכולוגיה החינוכית האמריקאית ולפיה הביטוי 'ליקויי למידה' מוביל לסטיגמה שלילית על התלמיד בעוד המונח 'הפרעות למידה' נותן את התחושה שקיימת הפרעה שאם רק תוסת ניתן יהיה להתקדם ולהשתפר.
ראוכברג מספרת על מספר דרכי התמודדות שהוצגו במהלך הכנס, ובהם התייחסות נכונה לקשר בין חשיבה לרגש. "בעבר חשבו שאני מרגיש משהו ובעקבות כך חושב משהו. היום רואים את התלות ההדדית בין הדברים ברגע שאני חושב משהו אני גם מרגיש כך ואם אשנה את ההתייחסות אשנה גם את ההרגשה שלי".
עוד היא מציינת כי במהלך הכנס דובר גם על מה שהגדירה כעיוותי חשיבה אצל מורים ולאחר מכן גם אצל תלמידים. דוגמא לכך היא מציגה כשהיא מציינת כי לא פעם כאשר ילד מתנהג בצורה לא ראויה מורה מתייחס לכך כאל פגיעה אישית בו עצמו, בעוד לילד לא הייתה כל מגמה שכזו, אלא מדובר בהתנהגות שנובעת ממצוקה. "כשנקודת המבט משתנה גם ההתייחסות משתנה".
בהמשך השיחה עמה נשאלה ראוכברג אודות התחושה לפיה בשנים האחרונות קיימת עלייה דרמטית במספרם של המוגדרים כבעלי קשיי לימוד המצריכים התייחסות מיוחדת של המערכת. לדבריה הדבר נובע בין השאר מהחשיבות המוגברת הניתנת ללימודי תואר, התובענות של הסביבה מהתלמיד ותחושת החובה שיש לתלמיד להצליח על מנת ליישם את הציפייה הסביבתית ממנו. "החברה דורשת מהילדים הישגים גבוהים והתחרותיות גבוהה".
ראוכברג הסכימה בהקשר זה לתחושה לפיה גם לשינוי במעמד המורה יש תרומה למציאות המשתנה הזו. בעוד בעבר נהוג היה להטיל כל אחריות לכשל וליקוי על התלמיד עצמו בעוד המורה סימל את האמת והצדק המוחלטים, הרי שכיום התהפכו היוצרות והאחריות לכשלים עוברת מהתלמיד למערכת וממילא הוא עצמו נותר צודק כשכל שנותר הוא להתאים לו את המערכת תוך שינויים, סעדים, סיועים, הקלות וכיוצא באלה.
בין הכלים שדובר בהם בכנס כאמצעים לשיפור התערותם של קשיי למידה במערכת הועלתה חשיבות התצפית על תלמיד מגיל הגן, ערכה וכוחה של שאלה וגם מערבות המשפחה כולה במכלול הלימודי.
ראורכברג מספרת כי אם בעבר הסברה הייתה שטיפול לימודי תלוי בילד בלבד, הרי שהיום נלקחת בחשבון גם מעורבות המשפחה והצוות הלימודי בוחן את מעמדו של הילד במשפחה, מקיים ראיונות משפחתיים, מאתר את הדרך הנכונה להעצים את הילד ומתוך כך מחזק את יכולותיו הלימודיות.
לקראת תום השיחה עמה נשאלה ראוכברג אודות עצם המוסכמה החברתית חינוכית ולפיה יש לשלב תלמידים מתקשים בכיתות רגילות. זאת לעומת קבוצת מחנכים שקולה נשמע הרבה פחות ולטעמם שילוב כזה מונע מהמצטיינים להתקדם ולהגיע להישגים מאחר והכיתה כולה מתעכבת על מנת להתאים את רמתה לממוצע שהופך נמוך יותר. ראוכברג קובעת כי אכן מדובר בשאלה מורכבת, כלשונה.
"יש מקרים שבהם השילוב יוצא בצורה מוצלחת ביותר ומועילה גם לילד וגם לשאר הכיתה שלומדים לקבל את האחר. במקרים אלה השילוב מצליח אבל יש מקרים שיש בזה קושי ויש גם כישלון. לכן מערכת החינוך מדגישה שהדברים תלויים בוועדות השמה שדואגות לשילוב מוצלח. אם משלבים חמישה תלמידים עם בעיות למידה ברור שהדבר מפריע, אבל אם מדובר רק בשניים ונותן להם את היחסות המתאימה זה יכול לתרום לכיתה כולה.
''לפעמים משלבים ילדים עם פיגור ותסמונת דאון בעיקר בכיתות היסוד, והילדים האחרים שמחים, נהנים בחברתם ולמדים איתם. לפעמים השילוב לא מוצלח. צריך לבחון כל מקרה לגופו. הכיוון הכללי במערכת החינוך הוא כמה שיותר שילוב וכמה שפחות הדרה. יש לזה שיקולים חברתיים, חינוכיים ומשפחתיים".