למעבר התכוף בין דירות שכורות יש מחיר כלכלי ונפשי. מחאת הדיור בתל אביב
למעבר התכוף בין דירות שכורות יש מחיר כלכלי ונפשי. מחאת הדיור בתל אביבצילום ארכיון: אורי לנץ, פלאש 90

מי מכם לא שמע מתישהו את הטענה שהנטייה הישראלית לגור בדירה בבעלות פרטית היא הרסנית, וכי כדאי לא פחות, ואפילו יותר, לגור בשכירות ולעשות עם הכסף משהו אחר.

התומכים בגישה הזאת חוזרים ומסבירים עד כמה התפיסה שכל זוג צעיר צריך לרכוש דירה גורמת לעליית הביקוש לדירות וממילא גם לעליית מחיריהן.

האמת? נשמע הגיוני. הלהיטות הישראלית לרכוש דירה מביאה את מרבית הזוגות הצעירים לקנות דירה בהון עצמי נמוך באופן יחסי, ולשעבד את עצמם להחזרי הלוואות שנמשכים שנים רבות. ישראלים רבים יזכו לראות נכדים עוד לפני שיסיימו לשלם את המשכנתא. עשרות שנים של תשלומים הופכות את ההחלטה לרכוש דירה למהלך שכדאיותו חייבת להיבדק באורח רציונלי, ולא להיות מושפעת רק מהרגלי חיים ונורמות חברתיות. אולם למרות זאת, מבט על שוק הנדל"ן הישראלי מגלה כי מגורים בדירה בבעלות עצמית הם החלטה רציונלית מאוד, שנובעת מכמה מהמאפיינים הבולטים של השוק בישראל ושל אופי החיים בישראל.

הנתון הראשון שצריך לשים אליו לב כאשר דנים בכדאיות של מגורים בדירה בבעלות עצמית הוא היעדרו הכמעט מוחלט של שוק שכירות לטווח ארוך בישראל. זוגות שגרים לאורך שנים בשכירות, מוצאים את עצמם עוברים דירה בתדירות של בין שנתיים לארבע שנים. למעברים התכופים יש מחיר כלכלי וגם אישי לא קל. המחיר הכלכלי לא מסתכם בהוצאות המעבר. למעשה, כל מעבר כרוך בבלאי מוגבר של רהיטים ומכשירים ובהרס של חלק מהם. תוספת העלות של המעברים היא דבר שצריך להילקח בחשבון כאשר עושים את חשבון הכדאיות בין מגורים בשכירות למגורים בדירה משלכם.

המשמעות השנייה של היעדר שוק שכירות לטווח ארוך היא חוסר הוודאות בנוגע לעלות קורת הגג בטווח הארוך. רכישת דירה עם משכנתא יוצרת ודאות מסוימת לגבי עלות המגורים בתקופות החיים השונות. מי שגר בשכירות חשוף לשינויים תכופים בעלות השכירות בשוק, ומוצא את עצמו נאלץ להגיב לתנודות חריפות בעלות המגורים. ברמה האישית, היעדרו של קן, מקום שאפשר לפתח אליו קשר משמעותי ולחוש בו חמימות וביטחון, גם הוא מחיר לא מבוטל שלא מתאים לכל אחד.

שתי הבעיות הללו באות לידי ביטוי בצורה חריפה הרבה יותר בגיל מבוגר. בעוד בני זוג בגיל העבודה מסוגלים להגיב בקלות יחסית גם לצורך לעבור דירה וגם לתנודות בעלות השכירות, לאחר גיל הפנסיה התמונה משתנה. עלייה חדה בדמי השכירות בגיל שבו ההכנסה כבר לא עולה עלולה להביא לקריסה כלכלית. בנוסף לכך, תארו לעצמכם זוג בשנות ה‑70 לחייו נאלץ לעבור דירה כל שלוש-ארבע שנים. תודו שזו נשמעת חוויה קשה מאוד. למעשה, רק פיתוח משמעותי מאוד של שוק שכירות לטווח ארוך ייתן מענה, גם אם מוגבל, לכל הבעיות הללו.

טרגדיה יוונית

פתגם ידוע מספר על אדם שבניסיון לחמוק מהעונש המיועד לו גם אכל את הדגים המסריחים, גם ספג את המלקות וגם גורש מהעיר. דומה שאין מתאים ממנו על מנת לתאר את התרחשויות התקופה האחרונה ביוון. זאת מלבד העובדה שבמקרה היווני דווקא ההישארות בעיר, כלומר המשך החברות בגוש האירו, היא למעשה חלק מהעונש.

לישורת האחרונה של המשא ומתן מול המדינות העומדות בהנהגת גוש האירו, הגיע ראש ממשלת יוון כשהוא לכאורה חזק מתמיד. הציבור היווני נתן את אמונו המפורש בעמדה אותה הוביל, השוללת את קבלת תנאי האיחוד האירופי להמשך הסיוע הכלכלי ליוון. האפשרות של נטישת גוש האירו הייתה מסבכת קשות את יוון, שהייתה הופכת לשומטת חובות. אולם התרחיש הזה היה יוצר בעיה לא פחות גדולה לגוש האירו, שהיה למעשה מוכיח את חוסר יכולתו לנהל מדיניות כלכלית ולאכוף אותה על המדינות החברות בו.

בסופו של דבר הגיעו שני הצדדים לרגע האמת ביום ראשון השבוע. הנהגתה של יוון הגיעה לבריסל על מנת לנהל את המגעים מול ראשיהן של מדינות גוש האירו. בראשית היום נראה היה שהתסריט הצפוי ביותר הוא פיצוץ. אולם במהלך השיחות חלה התקרבות מסוימת בין הצדדים, ובשיחה לילית ארוכה שבה השתתפו קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, נשיא צרפת פרנסואה הולנד וראש ממשלת יוון אלכסיס ציפראס, הושגו ההסכמות הסופיות.

את ההסכמות שיאפשרו את המשך הסיוע ליוון אפשר להגדיר במילה אחת: כניעה. למעשה יוון הסכימה לכל הדרישות האירופיות, ולטענת בכירים בממשל היווני ההסכמות הסופיות גרועות אפילו מההצעה האירופית שניתנה ליוונים לפני הפיצוץ הקודם ונדחתה במשאל העם.

על פי הסיכום, יוון תקבל סיוע שיסתכם בכ‑86 מיליארד אירו מקרן היציבות האירופית, אבל אף חלק מחובה הנומינלי לא יימחק. הסיוע ייפרס על פני שלוש שנים ובעיקרו יוקדש לגלגול חובותיה של יוון. מנגד, תידרש יוון לבצע שורה של רפורמות מקיפות בפנסיה ובמגזר הציבורי, אשר יפחיתו את התחייבויותיה העתידיות של ממשלתה. זו תיאלץ במקביל לבצע קיצוץ נוסף, משמעותי מאוד, בהוצאותיה. יוון אף התחייבה לבצע שורה ארוכה של הפרטות ולהזרים את תמורתן, המוערכת בכ‑50 מיליארד אירו, לקרן מיוחדת, אשר תפוקח על ידי הנושים של יוון, כלומר גוש האירו.

עם זאת, המשימה הראשונה העומדת בפני גוש האירו בשלב זה היא לגייס סיוע לבנקים ביוון, על מנת להשיב את הנזילות ולאפשר את פתיחתם מחדש.

ההסכם הוא כאמור דרקוני במיוחד, ולמעשה מקבע את מדיניות הצנע היוונית, שראש הממשלה ציפראס הבטיח לבוחריו להפסיק ערב הבחירות. ההערכות הן כי הפער הגדול בין הבטחותיו של ציפראס לפני הבחירות ובין המציאות שמשתררת ביוון יביאו בתוך כשנה לכל היותר לנפילת ממשלתו ולהליכה לבחירות חדשות.