לפני כמה ימים צלצל הטלפון של שי אלון. על הצג הופיע הכיתוב "שר הביטחון – נייד". ראש מועצת בית אל היה באותו רגע בדיון על אופי המאבק בבית אל, אבל לא בכל יום שר הביטחון מזכה אותך בשיחה ישירה.

"שמע שי", אמר השר בסמכותיות, "אל תיקחו את הרס המבנים קשה כל כך... שני בניינים לא מאוכלסים שנבנו בצורה לא חוקית... אין מה לעשות, יש פסיקה של בג"ץ וצריך לכבד אותה". מה אתה מציע? שאל אלון, מצפה לשמוע על מימוש ההתחייבות לבניית 300 הדירות שעליהן סוכם ערב הרס בתי האולפנה, אולי הכשרת תב"ע של חלק מהיישוב. לא מיניה ולא מקצתיה: "אני מציע שלא תתנגדו להריסת המבנים... אני צריך לסיים", נפרד השר מראש המועצה.

יש שתי אפשרויות להתייחס למציאות החדשה המתהווה ביהודה ושומרון. אפשר להתייחס אל ההריסות הצפויות בבית אל, בעפרה, בעמונה, בכוכב השחר, בעדי עד, בעלי ובעוד יישובים רבים ביו"ש כאל אוסף של מבנים שבבנייתם נפלו כשלים חוקיים-פרוצדורליים. המשך ישיר לכשלים הפרוצדורליים שנפלו במגרון, בבתי האולפנה, בגבעת אסף, בבתים שנהרסו באירועי עמונה ובבתים נוספים ברחבי יו"ש. אוסף מקרים של בנייה בלתי חוקית.

ואפשר להסתכל במציאות נכוחה ולהבין שיש כאן מאבק של כוחות חזקים, במימון בינלאומי, שעושים שימוש מושכל במערכת המשפטית ובעיקר בעובדיה, כדי לקדם סדר יום מדיני שתכליתו אחת: החרבת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. כך, מה שלא עלה בידם להשיג במסלול המדיני, עולה בידם לעשות במסלול המשפטי.

אם היינו צריכים עוד הוכחה מפורטת לכך, השבוע שמענו אותה מפורשות מראש הממשלה: "לא יהיה מימוש של ההבטחה לבניית 300 הדירות בבית אל, ולא יהיה פיתוח של ההתיישבות". מה שכן נבנה אלו סוסים אחרונים שראשי אמנה הצליחו לגנוב מהאורווה ברגע האחרון.

כמו טפטופי טיפות אחרונות בברז שנסגר. יעידו על סגירתו צעדים אחרים שנעשו לאחרונה כמו סגירת החטיבה להתיישבות. הרציונל המשותף לכל אלו הוא אחד: הבנייה הקיימת והעתידית ביו"ש היא סוגיה משפטית-בינלאומית שמדינת ישראל תקועה איתה. המערכת המשפטית הצליחה להטמיע את עמדתה בפקידות בישראל. אחיי המתיישבים, הפכנו לבעיה. 

לכן תושבי יו"ש ובית אל בפרט, בואו נפתח את העיניים. מייבשים אותנו וזה לא בגלל בעיה חוקית או פרוצדורלית. הבעיה היא מהותית – כן או לא התיישבות ביו"ש. אמנם תוקפים את הבנייה ביישובים ואת חוקיותה בכלים משפטיים לכאורה פרוצדורליים, אבל הסוף ידוע מראש. מאחורי כל עתירה עומד ארגון שמאל עם אג'נדה, שמרים לפרקליטות להנחתה, על הראש של המתיישבים. ובג"ץ קובע שוב ושוב, והכול כמובן מטעמים של חוק וצדק: הצדק עם ה"מקומיים", העותרים.

והבעיה תלך ותורחב, תוגדל ותקודם. אם בעבר בית המשפט אפשר רק לבעלי הקרקע לעתור, בג"ץ גבעת אסף חידש שכל עמותת שמאל יכולה לעתור נגד תושבי יו"ש. אם בעבר בג"ץ נמנע מפינוי בנייה ישנה, בא בג"ץ עפרה וקבע שאין מניעה להרוס גם בנייה ישנה.

אם בעבר נבנה יישוב על אדמות שנתפסו על ידי הצבא, היום עותרים ארגוני השמאל לברר מה הייתה מטרת הצו שניתן והאם הוא עדיין מוצדק. ואם לא, דורשים להחזיר את הקרקע לבעלים המקוריים. ואם בגלל זה תושבי כוכב השחר, בית אל ואחרים ייאלצו לפנות את ביתם – ייקוב הדין את ההר, הכול בחסות החוק.

ואנחנו מנסים לשחק את המשחק ולהשיב לחוק בשפתו. מנסים להיאחז בשולי גלימתם, לשמור על קצב. מגישים עתירות נגדיות, עונים לעתירות נגדנו, אפילו רוכשים קרקעות. מרוויחים עוד קצת זמן שאול, אבל אין לנו באמת סיכוי לנצח בשדה הפעולה הזה. מהסיבה הפשוטה: הם החוק, הם קובעים את השפה, הם קובעים את הדין, הם משנים את כללי המשחק מעתירה לעתירה וממקרה לממקרה. הם – שופטי בג"ץ יחד עם מחלקת בג"צים בפרקליטות, יחד עם ארגוני השמאל, עשו יד אחת לפגוע אסטרטגית במפעל ההתיישבות. והפוליטיקאים כלואים בתוך המשולש הקדוש הזה, שעליו נבחרי הציבור לא יכולים לחלוק או לבקר אותו, ואוי למי שיעשה כן משמאל (רמון, אולמרט, פרידמן) או מימין (תקצר היריעה).

אנחנו תושבי יו"ש חייבים להיערך ולתת לזה מענה נכון ורוחבי. לא יכול להיות שיתקפו אותנו למלוא רוחב ההתיישבות, שיפעלו להחריב את בתינו מצפון ועד דרום, ואנחנו נגיב בפרוצדורה משפטית שבה ההפסד צפוי מראש. זה פשוט לא מספיק.

בית אל תחילה

הדרך האחת והיחידה לצאת מהמיצר הזה היא דמוקרטית להפליא. כמו נהגי המשאיות בצרפת שעולים על בריקדות כשנוגעים להם בפנסיה; כמו הכורים באירלנד שנלחמים כשפוגעים להם בזכויות; כמו המוחים ביוון; כמו החרדים במאבקם על השבת ועל נתיחת גופות; כמו הבדואים במאבק על יישוביהם וכמו האתיופים בשמירה על זכויותיהם, הגיעה השעה שגם אנחנו נעלה על בריקדות.

אירועי עמונה לא היו מקריים. אירועי עמונה לפני עשר שנים התאפשרו כי תושבי עמונה מנעו מראשי יש"ע דאז לסרס את הזעם הציבורי שהתנקז לאותו זמן ולאותו מקום. כי לא היינו מוכנים להנדס את המאבק לטובת הישגים לטווח הקצר. ובפשטות כי לא הסכמנו לחתום על שום הסכם שיכשיר הריסה. שישלה אותנו עכשיו אבל יפגע בנו ובחלום ההתיישבות בהמשך.

זה סוג המאבק שאנחנו צריכים לנהל היום בבית אל, ובכל מקום אחר שבו ינסו להרוס מבנים. זעם ציבורי בלתי נשלט. זו השיטה וזה הדבר היחיד שימנע את המשך ההרס.

נכון לעכשיו, לא התחוורה לנו הבעיה במלוא עוזה. אנו כבולים תודעתית בהסכמים שמשרתים את הטווח הקצר ואת המקומי בלבד (ונוכח ביטול הסכם האולפנה גם זה ברכה לבטלה). אנחנו כבולים תודעתית בשאלת נאמנותנו הבלתי ניתנת לערעור למדינת ישראל (והגיע הזמן שנתבגר גם בעניין זה ונבין שאפשר גם להיאבק במדינה על פשעיה ומעלליה, וגם להיות נאמנים לה בשעת מבחן. את נאמנותנו הבלתי מסויגת אף מניפולטור לא יוכל לקחת מאיתנו).

אנחנו חייבים למען המשך עתידנו האישי, למען עתיד ילדינו כאן, ולמען עתיד ההתיישבות כולה להתמקד בבעיה המהותית הניצבת בפנינו ולהתעמת איתה במישור הציבורי במחאה חסרת תקדים, ובמישור הפוליטי שימנף את המחאה לשינוי סדרי בראשית ביהודה ושומרון – ההתיישבות לא תהיה עוד בתה החורגת של מדינת ישראל.

יש לנו חלום שיהודה ושומרון לא יהיו עוד החצר האחריות של ישראל; יש לנו חלום שיישובים חדשים יקומו ויימלאו שחוק ילדים; יש לנו חלום שתושבי יו"ש לא יהיו אזרחים סוג ב' במדינה, שכל אחד מהם יוכל לרכוש דירה, לרשום אותה בטאבו פתוח ולא במנהל צבאי עם מרשם חסוי. יש לנו חלום לחיות חיים נורמליים, גפן, תאנה מה יותר מזה?! יש לנו חלום שיבואו אחרינו עוד מאות אלפים, יחיו, יגדלו, ייזמו. יחד, במסירות נפש ובדבקות במטרה, נגשים את החלום. 

הכותב הוא יו"ר מטה עמונה ופעיל התיישבות