אמנון טרבלסי, שגורש מגוש קטיף, היה חקלאי מאז שהוא זוכר את עצמו, ושתים עשרה שנים ביישוב גדיד.
אחרי הגירוש הוא עוד קיווה לחזור לעבוד את האדמה, אבל היום הוא מבין שייתכן שזה לא ייקרה.
בעזרת ארגון "תעסוקטיף" הוא הקים בתחילה חנות ירקות, והיום הוא בעליה של חנות מתנות ביישוב יד בנימין בו הוא מתגורר.
לפני הגירוש היו לטרבלסי 18 דונם של חממות ביישוב גדיד, "גידלתי עלים של חסלט והצליח לי ברוך השם. כשהכריזו על הגירוש המצב הביטחוני נהיה קשה מאוד. היינו בסמיכות לחאן יונס והיו יורים עלינו פצמ"רים והיו גם צלפים, ב"ה הכל עבר בשלום בלי שאף אחד נפגע. כל יום היינו מגלים קליעים בתוך השתילים. גם על הבית התפוצץ פעם אחת גראד.
ובשנה של הגירוש בעזרת 'מאמין וזורע' שתלתי 18 דונם חדשים. כשהוציאו אותנו משם המשק שלי עדיין עבד, הכל היה מלא פירות וירקות. הרב חנן פורת ז"ל היה אצלי במשק והוא היה המום. גם שבועיים אחרי שהוציאו אותו עד שהצבא סגר את המים. מי שלא היה שם לא מסוגל להבין את החורבן".
אחרי הגירוש הגיע טרבלסי עם משפחתו למלון, אך הוא היה רגיל למרחבים והיה לו קשה, "היינו בבית מלון בנווה אילן, לא אהבנו להיות שם. אז חיפשנו יישוב, וכה הגענו ליד בנימין. ניסינו לקבל אדמות חקלאיות. אני עד היום מחכה לקרקע חקלאית. בינתיים פתחתי חנות הירקות, כי רציתי לשמור על קשר לקרקע".
הוא מספר על המפגש הראשון שלו, "יום אחד הגיעו אלינו מ'תעסוקטיף' וביקשו לעזור. הם עזרו לי בהשקעה בחנות, בהלוואות ובמענקים, והם הביאו אלינו אוטובוסים וקבוצות מרחבי הארץ שיקנו מאיתנו וזה מאד עזר".
כשהוא מדבר על הארגון אפשר לשמוע את ההתלהבות בקולו, "מה שהמדינה לא הצליחה לעשות, הרב רימון עשה בצניעות. איש אחד עושה עבודה כל כך גדולה. הם עשו מאמץ אדיר. פשוט מדהים. חלק גדול מהשלטונות מתנהג כאילו אנחנו לא קיימים בכלל, ו'תעסוקטיף' מלווים אותנו פשוט בצורה מדהימה".
גם היום עשור אחרי הפינוי, המדינה ממשיכה להערים קשיים על המגורשים, "אני מעדיף להיות חקלאי, אני חקלאי מלידה, אבל כבר עשר שנים סוחבים אותנו, זה משהו הזוי. המדינה לא רוצה לתת לנו אדמות חקלאיות באזור שלנו, ביד בנימין. סיכמנו איתם, היינו ממש לפני חתימה, אבל לא רוצים לתת לנו אדמות. מעדיפים שניקח כסף ונלך".