איה קרמרמן
איה קרמרמןצילום: דניאל רצאבי

בתשעה באב של השנה שעברה ישבתי על כרית על הרצפה ולא הצלחתי להפסיק למרר בבכי.

לא האמנתי שזה ייתכן, שהמשיח אכזב ושוב לא בא. אם היה מותר לשמוע מוזיקה הייתי שמה בלופ שלום חנוך, מהדיפרסיה.

לקח לי זמן להתאושש ממפח הנפש, להתנקות מהעלבון שאנחנו עדיין לא מספיק ראויים שבן דוד יגיע, וחזרתי לצפות לו בכל יום שיבוא.

השנה אני מורידה ציפיות, מחכה עם הסתייגות. לעומת השנה שעברה, שבה ראינו את מידת החסד הישרא-יהודית במלוא תפארתה, השנה, אפעס, אנחנו פחות זוהרים. אז אני ממתנת ציפיות.

על אף שאפשר לקטרג בקלות על מצב האומה שלנו, דווקא בתקופה האחרונה מחלחלת לתוכי ההבנה שבכל זאת, ולמרות ההסתרה שבתוך ההסתרה, עם ישראל הוא עם קדוש. אולי את חלקכם ההבחנה הזאת אינה מפתיעה כלל. אשריכם. ואולי חלקכם לא מסכים איתה כלל. ואני מבינה את שני הצדדים: בין כל הקללות והצרחות בכנסת לרבנים מחללי שם השם, באמת נחוצה פינצטה כדי למצוא את האור. אבל עליי כנראה שמרחמים מלמעלה, ושולחים לי סימני עידוד שהם ממש בבחינת אתגליא.

העידוד הראשון התחיל כשעמדתי בתור אצל הירקן. אישה מבוגרת נגעה לי ביד. "את מוכרת לי. את לא מאלו שמבשלים?" כן, זו אני. "תזכירי לי איך קוראים לך?" היא לא הרפתה מידי. איה, עניתי. "נכון. חיהל'ה. אוי, היית נהדרת שם. באמת כל הכבוד". עכשיו כולם מסתכלים, ואני - עגבנייה. אחרי שהיא ביררה אם אני מקומית ולקחה מתכון לחמין, יצאתי עם הירקות. "חיהל'ה, חכי רגע", היא רצה אחריי מחוץ לחנות. "את יודעת", היא לחשה לי, "אני לא שומרת תורה ומצוות. אבל אל תסתכלי עליי ככה, אני צאצאית של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב", היא אמרה בגאווה עצומה. גם אני, השבתי בהתרגשות, ושתינו התחבקנו כמו שני חבר'ה בפגישת מחזור שלא ראו זה את זה שנים.

יומיים אחר כך, על הבוקר, אני מקבלת מחברה תמונה של בחור מקועקע מכף רגל ועד ראש, מניח תפילין על החוף. היא כתבה שהיא הצטמררה כולה מהעזות דקדושה שלו. ושוב, כמה ימים אחרי כן, במהלך שיחה עם מישהי אהובה, שגרה בניכר, היא אמרה איך מבחינתה היא מסוגלת לגור בחו"ל עד קץ הימים. חוץ מאותה נקודה טורדנית שאינה מרפה ממנה – שהיא אינה מסוגלת לחשוב שלא תחיה במדינת היהודים. לא ישראל. מדינת היהודים. והיא לא מהקרובים אליו יתברך.

השם לא מרפה ממני, ולוקח אותי לאלנבי בתל אביב, למרכז ביצת הבילויים. ואני, הכי מתאים לי להתיישב באחד מבתי הקפה שם, להחליף לכפכפים וג'ינס. אבל במקום, הלכתי לשיעור תורה. נו, האם אלו לא ימות המשיח?

מבשלים למשיח

בימים האלו שבהם אנחנו לא מכבסים, לא קונים ומתחדשים, מתקלחים בצמצום ומנסים להבין דרך מנהגי האבלות את גודל האובדן, במקום לדקדק זה על זה בהלכות ולצקצק בשינינו על נפילות, אולי ראוי להחמיר דווקא בתורה רפ"ב של רבי נחמן.

"דע, כי צריך לדון כל אדם לכף זכות. ואפילו מישהו שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו מעט טוב. שבאותו המעט אינו רשע... ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו" (מוכר מהשיר של שולי?). אבל מה זה אומר? שעל ידי כך שנחפש את הטוב באחר, רק באמצעות עין טובה, אנחנו יכולים לפעול כזו פעולה שתשפיע לא רק על איך אנחנו תופסים אותו, אלא עליו ממש. ובגלל אותו חיפוש של נקודה טובה ושפיטה לכף זכות, הוא כבר לא יהיה במדרגת רשע. וזה כתוב על רשעים גמורים, נטולי מצוות כלל. אז כל שכן על עם ישראל הקדוש, שהוא רק בהסתרה של ההסתרה. שכל אחד ואחד מאיתנו יש לו חלק לעולם הבא, בוודאי אם כך שאינו רשע. תארו לכם מה יקרה אם נביט זה בזה באותה עין טובה, מהפכנית ממש, איזו גאולה תהיה.

בעזרת השם שנזכה שבי' באב, במהלך הצום, משיח צדקנו יתגלה במלוא פארו והדרו, ולא תהיה מחלוקת כלל. נתראה בבית המקדש החדש. טוב, אני לא מצליחה לצפות לו עם הסתייגות. מחכה לו בכל הכוח, בכל יום, רק שיבוא כבר.

אל תכעסו עליי בגלל המתכון. חשבתי לתת משהו מפוצץ לסעודה שלפני הצום, שבמקום לסעוד אותה בעגמומיות על הרצפה אנחנו אוכלים בשמחת שבת, בכלים יפים ועם מפה נקייה. ברצינות, אני בטוחה שזה מבשר משיח. אבל כהומאז' לאפר חסר הטעם שאמורים לאכול עם הביצה, אני מביאה מתכון שמזכיר במראהו את האפר, אך טעמו נפלא וערכיו התזונתיים מצוינים.

ולו המלוחה

גומזיו, או בשמו המשפחתי גבסי, משמש כתחליף למלח וכתבלין בכלל.

המצרכים:

כף מלח ים אטלנטי גס

18 כפות שומשום שחור

אופן ההכנה:

קולים את המלח והשומשום בנפרד במחבת כבדה, מקררים וטוחנים במטחנת תבלינים.

מדהים לראות כמה מעט מלח מורגש בכזו עוצמה. מחמם ומחזק את הדם ועוד כל מיני נפלאות מהמטבח המַקרוביוטי.

להשתמש במתינות.

לתגובות:

[email protected]