רגשות מעורבים בקיץ
רגשות מעורבים בקיץצילום: מיכל פרץ

בקיץ אחד, לפני 17 שנה, אבא שלי פתאום חלה, וכעבור שלושה שבועות פתאום נעלם.

בהלוויה שלו עמדתי, בחורה אבודה בת 22, והתייפחתי כמו שלא התייפחתי בחיים.

כל כך הרבה דברים שלא הספקתי לעשות איתו ולהגיד לו ולשאול אותו ולטייל איתו ולצחוק איתו ולסגור איתו חשבונות ולכעוס עליו על שנים שבהם היה ולא היה, ולהגיד לו תודה על מה שהרעיף, ולבכות לו, למה לא דרש אותי יותר, למה לא התעקש עליי יותר.

בקיץ אחד, בדיוק שנה ושבועיים אחרי, עמדתי מתחת לחופה, מאושרת, זורחת, מאוהבת, קורנת, והלב בוכה וצוחק חליפין; אבא שנמצא במקום אחר, צופה בי מגבוה, במקום לעמוד לצידי, ללוות אותי ביום שלי. ואז השמחה והריקודים שלא נגמרו והאורחים שאמרו שזו החתונה הכי שמחה שהיו בה, והסחרור הזה של האושר.

בקיץ אחד, בי"א בתמוז בדיוק לפני עשר שנים, כרעתי ללדת. ימים קשים כתומים ומתוחים, ואני בלידה ללא אפידורל. לא שכך בחרתי, כך יצא כמו תמיד מבחינה רפואית שלא יכולתי.

וכשהגיע הרגע, הרגע המסוים והמיוחד והמופלא והנורא והמדויק הזה, שבו החליטה הנשמה לצאת לאוויר העולם, זעקתי ממעמקי הבטן, זעקה שהפליאה והביכה אפילו אותי, כאילו מישהו אחר זעק אותה ממני, ולא אני, האישה שזעקות ותפילות כאלו ממש לא מתאימות לה. ושם, ברגע הכי בלתי צפוי, זה נזעק: "ה', תציל את גוש קטיף!".

ואז הנשמה יצאה לעולם. ותומכת הלידה היקרה שליוותה אותי, סיפרה לי על הדמעות שהציפו את עיני המיילדות באותו הרגע.

כעבור יממה, כשאני מדדה במחלקת יולדות לקחת את התינוקת מהתינוקייה, המיילדת צוחקת לעברי: "הי! מה את עושה כאן? את לא בהפגנה בכפר מימון?".

ובדיוק חודש אחרי, ואני נטועה לספה מול הטלוויזיה, עם תינוקת בת חודש, וממררת, ולא יודעת לאן לנתב את השורף הזה הבלתי נסבל שבפנים. והילדים, בני חמש וארבע ושנתיים, שואלים למה אמא בוכה כל היום, הרי יש לנו תינוקת, ולמה לא עושים כיף בקיץ? ולמה לא נוסעים לטייל? והבעל כבול ומנוטרל לבית, לא שב"ח, לא עוזר במאבק של עם ישראל, לא נמצא איפה שליבו קורא לו, אלא בבית עם הקטנים. ואיתי.

ובקיץ הזה, אחת החברות הכי הכי טובות שלי, רותי פוגל, נעקרת מביתה בנצרים. ואני כל כך רוצה להיות איתה, ולתמוך בה, והיא מספרת לי באחת משיחות הטלפון שבדיוק עכשיו היא מכינה עם הילדים שלט ענק שהם מתכננים לתלות מחוץ לבית, ושהמשפחה שלה מקיפה אותה, ונמצאת שם איתם, וגם אני מקיפה אותה בליבי.

ואז הם באריאל, במעונות הסטודנטים, בשני חצאי קרוואן מחוברים, ובאותו בוקר שלפני הנסיעה אליהם אני רצה לקנות לכולם מתנות, מה כבר יכול לנחם, לעודד? עוד בובה? משחק? שקית מלאה בממתקים? כלום... ובכל זאת מנסים. ואנחנו יושבות שתינו על ספסל בגן שעשועים מאולתר במעונות הסטודנטים, והיא מספרת לי שזה גן שעשועים שהעבירו הבוקר מאחד מיישובי הגוש, ועוברת לי צמרמורת בגב.

ובקיץ אחד, שנה אחרי, המדינה בטירוף. חצי מהחברות שלי מהספסל בגן השעשועים בשכונת קריית משה בירושלים מתוחות להחריד מהבעל שנלחם כבר חודש בחזית. ויוצרות מעגל משלהן, שקצת קשה לחדור אליו, וקצת קשה לדעת מה באמת עובר עליהן בתקופה הזו. ואנחנו אורזים את עצמנו וארבעת ילדינו, ועוברים לבנימין, ליישוב שבות רחל. וגם שם חצי מהישוב ריק, חצי נלחמים, חצי ברחו להורים.

בקיץ אחד, לפני שמונה שנים, אמא שלי מתחתנת, בשנית. אמא שלי, שהייתה גרושה מאז שהייתי קטנטונת, לא התייאשה ולא הרימה ידיים, כמונו, המשפחה. היא קצה בבדידות ודבקה בחיים.

ואני הוצפתי אושר ורק חיכיתי לחתונה שלה, כדי להתפרע ולהשתולל ברחבת הריקודים הקטנה שבאולם. חיים שלמים ציפיתי יחד איתה שזה יקרה, הייתי עדה לקשרים נרקמים שהתמוססו, עוד כשהייתי ילדה-נערה, ללב שלה שחלה מהבדידות בכל פעם שהייתי נוסעת לשבת לאבא, מהמיאוס התמידי להתארח אצל משפחות אחרות, והכמיהה לאהבה שלא קשורה לשום גיל.

כשהגענו לאולם, חיכו שם ילדיו של בעלה החדש, שרק שנה לפני כן נפרדו מאימם, ועדיין היו בהלם. רגע לפני שנתתי גז לרחבת הריקודים, נעצרתי, והתנצלתי. התנצלתי שבניגוד אליהם, אני כל-כך מאושרת ושמחה, שבטח יכאיב להם לראות אותי משתוללת, ושאני יודעת מה הם מרגישים, גם אני יודעת וזוכרת מה זה לאבד הורה. אחר כך, ברחבת הריקודים, גם הם השתוללו קצת..

קיץ אחד, שנה שעברה, ואני מחוברת לראשונה לוואצאפ המשפחתי, רגע אחרי שקניתי מכשיר חכם, באיחור אופנתי. בקבוצה של המשפחה שלי אני שוטפת בעיקר את העיניים בתמונות מחו"ל של כל בני המשפחה. האח באיטליה, האחות בהרי הברוקבק, האח הצעיר בארה"ב, והאמצעי בגיחה משפחתית ברודוס הכל כלול. וכשאני דורשת מאחותי שתשלח עוד ועוד תמונות, היא אומרת שלא נעים לה, ואני מתחננת, פליז תשלחי לי קצת חו"ל! כרגע זה בהחלט מספק ומשביע, בהמשך אולי גם לי יהיה האומץ, והחשק והיכולת להרפות, ובייביסיטר טובה..

וכל התמונות והסרטונים בוואצאפ מתערבבים להם עם תמונות סאטיריות מהמלחמה, וסרטונים מצחיקים שרצים בכל הקבוצות ואמורים לתת הפוגה קלה ורגעית לסיוט הזה של הקיץ שעבר.

והקיץ הזה, כבר גבה קורבנות. ללילה אחד זכינו תושבי היישוב להדים של היסטריה, וטלפונים, כשלא באמת היינו השחקנים הראשיים. והלב נקרע וכבר לא יכול להכיל, ואני כל הזמן שואלת "למה? למה בן שני? למה שוב? למה הם?"; וכל הדיבורים על אמונה ומילים שאמורות לחזק, עוברות דרכי.

ואני מתפללת שהקיץ הזה יהיה רגיל. נעים. משפחתי, מצחיק. מזיע. מעצבן.

עם קניות בלתי נגמרות של ספרי לימוד ומחברות וציוד לבית הספר. והוצאות הזויות על קייטנות ובריכות וחפש ת'מדריך בגן חיות ומחנה של בני עקיבא וצימר משפחתי ודלק ואוכל. ושאמשיך להתלונן שהם רעבים כל הזמן, והבית מלוכלך כל הזמן ושהם משועממים, או אף פעם לא נמצאים בבית.

שנצליח ליהנות מהדברים הקטנים, ומהשגרה, שאני אתעצבן כמו בכל שנה איך זה מסובך וקשה ויקר לחגוג יום נישואין באוגוסט, ונקנה את כל הציוד לבן השני שמתחיל ישיבה, ונלווה אותו לשם ביום הראשון, נרגשים ומנופחים מגאווה. והקיץ ייגמר בסוף, בבריאות, בשמחה, בתחושת הקלה ובהודיה.

ואם אצליח לעשות וי על עוד כמה משימות, חלומות, מטלות ומשאלות, דיינו.

הפוסט פורסם לראשונה בבלוג המתנחלים - מתנחלות ברשת