פניני הלכה
שביעית ויובל.
ההלכות בטעמן מבוארות מהיסודות ועד ההלכה למעשה למנהגי ספרדים ואשכנזים, בתוספת הקדמות בענייני אמונה ומחשבה.
אליעזר מלמד.
ברכה, מכון הר ברכה,
תשע"ה. יג+251 עמ'
(9709588‑02)
כמה חבל שהספר החשוב והבהיר הזה יוצא לאור רק לקראת סופה של שנת השבע תשע"ה, כאשר רוב הלומדים כבר למדו את עיקרי הדברים בספרים אחרים, חשובים ככל שיהיו.
הרב מלמד בענוותנותו מונה בהקדמתו כמה מהספרים שיצאו לאור בשנים האחרונות על השמיטה מאת גדולי ישראל ומאת רבנים העוסקים בהלכות אלו הלכה למעשה, שלדבריו הרבה קיבל מהם בהכנת ספרו.
בי"א פרקים עובר הרב המחבר על ענייני השמיטה בזה אחר זה, כמו למשל מצוות השביתה, השמטת הפירות, שמיטת כספים, קניית פירות שביעית ועוד. הוא עוסק גם במחשבת השמיטה, ולקראת סוף הספר נמצאים שני הפרקים המאוד-אקטואליים העוסקים בהיתר המכירה ובאוצר בית דין. כבר בהקדמה לספר (עמ' י) מעיר הרב מלמד, שבניגוד לדרכו מכילת-הניגודים של מרן הראי"ה, מרא דהאי שמעתתא, שהבין את מתנגדיו ואהב אותם למרות שסבל מהם מרורות – הוא נוהג בספרו בדרך ההלכתית הרגילה, המקרבת את השיטות המתאימות יותר לעיקר ההלכה ומרחקת את הרחוקות.
כאן כבר רומז המחבר שהוא מתכוון להתדיין בתקיפות עם הגישות הפוסלות את היתר המכירה, לדעתו שלא כפי שורת הדין. כך למשל הוא כותב (עמ' 149) ש"כיוון שהאמת תובעת את עלבונה חובה עלינו שלא להפריז בכבודם של המתנגדים להיתר, אלא לבקרם ביושר על שלא נהגו בסוגיה זו כפי המקובל בישראל מדורי דורות". ובהמשך (עמ' 160): "יש בטענת החזו"א [שההיתר לא חל כי השליחות למכירה היא שליחות לדבר עבירה] פגיעה עצומה בגדולי רבני הארץ, שלא זו בלבד שחלק עליהם, כשהם היו רבני המקום וגדולים ממנו בחכמה, באחריות ובהבנת המציאות, עוד התעצם לטעון שאין דעתם נחשבת כלל עד שהעושים כמותם נחשבים כבעלי עבירה".
להלן בהערה 7 כתב שבעקבות עמדות חמורות וקשות נגד גדולי הרבנים שתמכו בהיתר המכירה, המציאות היא שכבר שלושה דורות רבים מרבני הציבור החרדי מפחדים לברר את הסוגיות האלו כראוי. זאת מפני החשש שאם יביעו עמדה שאינה לרוחם של הקנאים, כל דעותיהם ייפסלו והם יוקעו אל מחוץ למחנה, ובמקביל התרגלו רבים בציבור זה לבזות את הרב קוק ואת הרבנים האחרים שעמו. ולא רק בנושא זה – אלא גם בנושאים רבים שהתקבלו בציבור החרדי כאיסורים גמורים (השירות בצבא, לימוד מקצוע ועוד), הרבה רבנים אינם מבררים בפומבי את דעתם השונה מהדעה המקובלת מחשש מפגיעתם של בעלי המחלוקת.
והוא ממשיך וכותב, בחריפות לא מקובלת, שעל דרכו של החזון איש עצמו אפשר ללמד קצת זכות - מטבעו הוא היה תקיף מאוד בדעתו ההלכתית, וכל מה שעלה לו בלימודו כתב בלא לשאת פנים אף לגדולים ממנו, כמו שנהג שנים לפניו קודמו בהתנגדות הנחרצת להיתר המכירה - הרידב"ז מסלוצק ואחר כך בצפת, שהיה באופיו חריף וסוער. אך, מסיים הרב מלמד, על כמה מהרבנים האחרים אף לימוד זכות זה לא קיים. עד כאן דבריו בנושא זה.
כבודו של החזון איש
אני הקטן מבין מאוד את הרגשתו של ידידי הרב מלמד שליט"א. גם אני כואב את העוול הנורא שנעשה כבר דורות לכל רב שאינו מיישר קו עם הגישה של כמה תלמידי חכמים תקיפים שדעתם נשמעה. עד שכדי שלא להעמיד את סבם זצ"ל במצב לא נעים, העדיפו חלק מנכדיו של גדול הדור רבי שלמה זלמן אוירבך לצנזר את דבריו, כך שלא תיראה בכתביו המודפסים חיבתו למדינה ולחייליה והכבוד שחלק לתלמידי חכמים שאינם הולכים בתלם החרדי המקובל היום, ובעיקר הסכמתו החד-משמעית ללגיטימיות של היתר המכירה. גם ההתעלמות והזלזול במרן הראי"ה, מרא דארעא ישראל ורבם של רבים מרבני דורו, צועקים עד לב השמיים (למשל השמטת הסכמותיו מספרים שנדפסים מחדש וכדומה).
ובכל זאת, לענ"ד לא זו הדרך ולא זו העיר. גם אם חם לבו של הרב מלמד על העוול שיצרה גישת החזון איש כלפי אנשים ודעות בנושאי השמיטה (וגם בנושאים אחרים) שלא כפי שהיה ראוי, עדיין היה מקום לענ"ד לשמור על כבודו של אחד ממיוחדי גדולי הדורות האחרונים, לא להתחיל לנתח את אופיו, ולא לומר שהיה קטן מחלק מאלו שעליהם חלק. יש בדברים האלו כפי שנכתבו החמצה גדולה, גם מצד האמת וגם בצורת ההתייחסות הראויה לגדולי ישראל שחולקים עלינו ועל רבותינו.
אפשר היה לענ"ד להביע את צערנו על הקו החרדי שיצרו הרידב"ז והחזון איש, שגרם לכך שהיתר המכירה בציבור החרדי נהיה טָרף, ושגדולי הפוסקים שאישרו אותו נהפכו לטועים שוגגים או מזידים, ולכל תופעות הלוואי המכוערות שזה גורם - בלי ליפול בפח אי-כבוד לתלמיד חכם מגדולי הדורות.
אני מבין את הרב מלמד שליט"א שמתמרמר על כך שגם תלמיד חכם גדול כמו החזון איש מתייחס לדעת גדולי הדורות שקדמו לו, כרשכבה"ג הרב יצחק אלחנן מקובנא, רבי יהושע מקוטנא, הרב מוהליבר, הראשון לציון הרב אלישר ועוד, כטועים ומחטיאים את הציבור, ומבטל את דבריהם כעפרא דארעא. אולם לא כן איתי, לפי ענ"ד. כבודו של החזון איש, גם כאשר הוא מתקיף את רבותינו, הוא כבודנו, כמו כבודם של גדולי תלמידי החכמים בכל הדורות גם כאשר חלקו זה על זה בחריפות, ואטו כי רוכלא נמנה אותם?
אכן, דרכו של החזון איש הייתה לכתוב בתקיפות על דעות וסברות שנראו לו לא נכונות, גם אם כותבם כגובה ארזים היה גובהו, ולא רק בנושא השמיטה. אפשר לשבח גישה זו ואפשר שלא לאהוב אותה, אבל זו הייתה דרכו, כפי שבכל הדורות היו גדולים תקיפים כאלו כידוע. זו לא סיבה להתייחס אליו, שלא כראוי, כעוד תלמיד חכם אחד מני רבים. זה לא נכון ולא צודק.
נוסף על כך, הפגיעה בכבודו של החזון איש אינה מועילה כלל. הרי אצל תלמידי חכמים מביני-עניין מעמדו המיוחד של החזון איש לא ייפגע גם אם הרב מלמד שליט"א מבקר אותו בתקיפות (לשם שמיים, ולדעתו גם לצורך) ומנסה להנמיך מעט את דמותו. ואצל כאלו שאינם תלמידי חכמים בין כה וכה החזון איש הוא סתם שֵם אחד מני רבים. אי אפשר לענ"ד לקחת מהחזון איש את מה שהיה לו ואת מה שהוא היה, גם אם גישתו פוגעת ברבותינו בעניין זה או אחר. בוודאי שכוונת הרב מלמד הייתה רצויה מאוד בדבריו הקשים הנ"ל, אך לענ"ד חבל שכתב כך.
החזון הכלכלי של היובל
ונחזור שוב לספר עצמו: אחת הנקודות המיוחדות בסדרת 'פניני הלכה' היא השילוב בין ההלכה ובין הרעיונות שעומדים מעליה ובבסיסה, כאשר למרות שאין פוסקים הלכה לפי טעמי המצוות – במקרים רבים קיימת השפעה של רוח ההלכה והכיוון שאליו היא מכוונת גם על פרטי מצוותיה.
לא זו אף זו, חלק מניתוחיו של הרב מלמד משלבים טעמי מצוות עם כלכלה עכשווית: בפרק על 'חזון השביעית' טוען המחבר שציוויי שנות השביעית והיובל עשויים למנוע משברים כלכליים מקומיים ועולמיים, מפני שהרגעת המשק פעם בשבע שנים, ובאופן יותר משמעותי כל חמישים שנה, עשויה למנוע יצירת בועה הנובעת מעודף ביקושים וסחרור של עליות מחירים, כפי שקרה למשל במשבר הכלכלי של שנת תשס"ח בארצות הברית. לדעתו גם עניין זה הוא אחד הסודות שביסוד מצוות השמיטה והיובל, וחידוש היובל בעתיד יביא לקיום נבואת ישעיהו "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו". בעזהי"ת.
יישר כוחו של הרב אליעזר מלמד שליט"א על ספריו הבהירים, משמחי אלוקים ואנשים.