הפרה בוטה של עקרון הפרדת הרשויות. דינה זילבר עם שי ניצן
הפרה בוטה של עקרון הפרדת הרשויות. דינה זילבר עם שי ניצןצילום: יוסי זמיר, פלאש 90

לא ברור כמה זמן תשרוד מפלגת הבית היהודי בקואליציה של נתניהו. אבל היום כבר ברור שהמינוי של איילת שקד לשרת המשפטים היה מהלך אסטרטגי דרמטי שמיצויו משמעותי יותר משורת בניינים בבנימין ואפילו משיבה אל חורבות היישוב שא‑נור.

אין להקל ראש במשמעות התגובה של השרה להתנהלות הלא חוקית של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר. האחרונה התערבה במחלוקת שבתוך סיעת המחנה הציוני, וכתבה לח"כ מרב מיכאלי כי היועץ המשפטי לממשלה מתנגד לחקיקת חוק שיסדיר את מעמדה של החטיבה להתיישבות.

במשרד המשפטים התרגלו בשנים האחרונות לעשות ככל העולה על רוחם. להמציא, למשל, סמכויות יש מאין, על חשבון המנדט שהעניק הציבור לדרג הנבחר. אבל גם כשהוא עמוס סמכויות שלא ניתנו לו, ברור לחלוטין שהיועץ המשפטי לממשלה לא רשאי להתערב כהוא זה בעבודתה של הכנסת. מדובר בחילול בוטה של עקרון הפרדת הרשויות.

המכתב שהוציאה זילבר לח"כ מיכאלי הוצא בחוסר סמכות. במשרד המשפטים התרגלו שדבר מעין זה נגמר לכל היותר במחאה בעיתוני ימין או במכתב חריף של עמותת משילות. נזיפה פומבית של שרת משפטים היא צעד גדול לבלימת שלטון הפקידים, שהלך והתבסס כאן בשנים האחרונות.

ובינתיים בסוסיא

בתשובה לעתירה דחופה של המתיישבים בעניין בתי דריינוף, הצטרפה גם המדינה בבקשה שלא להרוס את הבתים ולנסות לאפשר לה להכשיר בדיעבד את הבנייה במקום. באופן לא מפתיע התעלמו שופטי בג"ץ מעמדת המדינה ומהשינויים המהותיים שחלו בדרך להכשרת המבנים, והורו להרוס מיידית את שני הבניינים. 

כל זה לא מפריע לאותם שופטים לפרסם בעיצומו של המאבק בבית אל עוד פסק דין סובלני במיוחד בכל הנוגע לבנייה ערבית בלתי חוקית. מדובר בעתירה שהגישה תנועת 'רגבים' נגד טורבינות רוח ופאנלים סולאריים לייצור חשמל במאחזים פלשתיניים הסמוכים ליישוב סוסיא שבהר חברון. התשתיות מספקות חשמל לאותם מאחזים, ומעודדות את הערבים שיושבים בהם להמשיך להיאחז בקרקע שאינה שלהם. את העידוד הם שואבים ממשאבי האיחוד האירופי. תשתית החשמל הפיראטית הוקמה על ידי חברה ישראלית בשם 'קומט-מי'. אותה חברה, כך לפי דו"ח של ארגון 'NGO מוניטור', פועלת במימון ישיר ועקיף של ממשלות גרמניה, אירלנד, דנמרק ושוויץ.

"עניינה של עתירה זו בתופעה מקוממת, בלתי נסבלת ממש, בעלת השלכות נרחבות וחמורות על מהות והיקף תפקודו וריבונותו של המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון, כמו גם על מעמדה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית", נכתב בעתירה. "בעוד המשיבים קופאים על שמריהם, פועלות מדינות זרות באמצעות חברת 'קומט' לעודד הפרת חוק והשתלטות פלשתינית בלתי חוקית על מקרקעי האזור ולהרחבת מקבצי הבנייה הבלתי חוקיים באזור הר חברון ככלל ומסביב ליישוב סוסיא בפרט".

את ההרכב של האגף השמאלי של בית המשפט העליון העניין לא הרשים במיוחד. קולות המאבק בבית אל לא בלבלו את השופטים. השופט מני מזוז, בהסכמת השופט עוזי פוגלמן והשופטת דפנה ברק-ארז, שבו והזכירו ל'רגבים' כי הם לא נוהגים להתערב כמעט בסדרי העדיפויות של המדינה באכיפת חוקי התכנון והבנייה ביו"ש. הם הטילו על 'רגבים' הוצאות משפט של שלושת אלפים שקלים לטובת המדינה, ואף הוסיפו עליהם עוד שלושת אלפים שקלים לטובת החברה מפירת החוק שבונה את המתקנים הבלתי חוקיים במימון אירופי.

הונאה במלון היוקרתי

אחת מפרשיות ההונאה הגדולות והמתוחכמות של השנים האחרונות הגיעה השבוע לסיומה, כאשר בית המשפט העליון אשרר עונש של תשע שנות מאסר בפועל נגד עו"ד אשרף ג'סאר מבאקה אל-גרבייה.

ראשיתה של הפרשה ההיסטורית ביוזמה של כמה משפחות יהודיות עשירות ממצרים לבניית מלון פאר בירושלים. תחת המנדט הבריטי הלכה הארץ ונבנתה. היישוב היהודי בה התבסס, ומאות אלפי מהגרים ערבים זרמו אליה מרחבי המזרח התיכון. משפחת מוצרי הקימה חברה עם הברונים אלפרד ופליקס דה מנשה מאלכסנדריה ומשפחת דה פיצ'וטו, ויחד הם גייסו סכום עצום באותם הימים: שלושים ואחד אלף לירות ארץ-ישראליות. בכסף הם רכשו מהכנסייה היוונית-אורתודוקסית קרקע של שמונה עשר דונם במיקום מצוין, מול חומות העיר העתיקה.

לבנייה עצמה נדרשו עוד אלפים רבים, והמשפחות לוו סכום נכבד משני בנקים מצריים, בנק אלעקארי ובנק מצר, ובתמורה שעבדו את הקרקע שרכשו. המלון המפואר שבנו נודע כמלון המלך דוד, שהמוניטין שיצאו לו חזקים כשהיו כבר למעלה משמונים שנה.

התוכניות העסקיות של היזמים המצרים נתקלו במהמורות גיאו-פוליטיות. המרד הערבי והפרעות ביהודי ארץ ישראל הבריחו תיירים מהארץ, ומלחמת העולם השנייה שיתקה את התיירות בעולם. אגף של המלון שהושכר לשלטון הבריטי פוצץ בפעולה נועזת של האצ"ל באמצע 1946. שנה מאוחר יותר פרצה מלחמת השחרור. כעבור חודשים אחדים עזבו הבריטים את ירושלים כשהמלון נמצא בקו האש שבין צה"ל ללגיון הירדני. כשהוכרזה הפסקת האש המלון היה הרוס למחצה. הוא הוחזר לידי החברה שבנתה אותו, אך הקרקע שהייתה משועבדת לבנקים המצריים, אז בנקים של מדינת אויב, הולאמה בידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים.

שנים רבות חלפו, ובשנת 2007 החליטו הבנקים המצריים להגיש תביעה נגד האפוטרופוס ונגד החברה בעלת המלון ולדרוש את חלקם בקומפלקס היוקרתי. לצורך העניין הם התקשרו עם עו"ד ג'אסר, והוא הבטיח לבנק אלעקארי כי יגיש בשמו תביעה כספית על סך של 78 מיליון דולר. לפי הסכם זה, בנק אלעקארי נדרש להעביר למערער סך של שניים וחצי אחוזים משווי התביעה, כשמונה מיליון שקלים, בעבור תשלום אגרת בית המשפט. עם בנק מצר סיכם עו"ד ג'אסר כי יגיש תביעה בשמם על סך 406 מיליון שקלים. גם בהסכם זה צוין כי הגשת התביעה תחייב תשלום אגרה בסך של שניים וחצי אחוזים מסכום התביעה. המערער דרש מן הבנק סכום של למעלה מעשרה מיליון שקלים.

בפועל עשה ג'אסר תרגיל מבריק. הוא הגיש בשם הבנקים הזרים, שהניח שהם רחוקים מההוויה המשפטית הישראלית, תביעה למתן פסק דין הצהרתי נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים. לו הייתה התביעה עולה יפה, ובית המשפט היה קובע כי השעבוד על קרקעות מלון המלך דוד עדיין בתוקף, יכלו הבנקים לממש את זכויותיהם במתחם במאות מיליונים. אך בניגוד לתביעות כספיות, שבהן אגרת בית המשפט נגזרת מסכום התביעה, בתביעות לסעד הצהרתי האגרות הן קבועות וזולות יחסית. בתביעה בשם בנק אלעקארי למשל, נדרש עו"ד ג'אסר לשלם אגרה של 945 שקלים. את היתרה, מיליונים רבים, הוא שלשל אל כיסו.

לפחות כרגע ניצבים הבנקים המצריים בלי זכויות במלון המלך דוד, ובלי 21 מיליוני השקלים שהוציא מהם עו"ד ג'אסר.

מיהו ניצול?

השנים החולפות מותירות איתנו פחות ופחות ניצולי שואה. המצב הכלכלי הדחוק, בעיקר של קשישים, מביא יותר ויותר אנשים לנסות למתוח את הגדרת הניצוֹל, ולזכות בקצבה צנועה. אחת הדרכים לנסות ולעשות זאת היא על ידי "הלכת הפחד" שקבע לפני שנים בית המשפט העליון.

חוק נכי רדיפות הנאצים מבטיח סל של קצבה, טיפולים רפואיים, הטבות והנחות למי שמצב בריאותו הידרדר כתוצאה מרדיפות הנאצים, בין השאר למי שנאלץ לברוח מאימת הנאצים עוד בטרם כבש הצבא הגרמני את אזור מגוריו. בהלכת הפחד פרש בית המשפט העליון את היריעה גם על מי שיכולים להצביע על חשש סובייקטיבי שגרם להם ולמשפחתם להימלט, ובלבד שיוכלו להוכיח גם יסוד אובייקטיבי כלשהו לאותו חשש.

בבית משפט השלום בבאר שבע ערערה קשישה על החלטת הרשות לניצולי שואה במשרד האוצר שלא להעניק לה את הקצבה. כחצי שנה בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה היא עלתה עם הוריה לישראל מבלגרד, אז בירת יוגוסלביה. היא טענה כי הם נאלצו לעשות זאת מאימת הנאצים. בבית המשפט היא העידה כי בתקופה המדוברת הייתה כבת תשע ולמדה מוזיקה ופסנתר בבית הספר, וכי זכור לה כי כמה פעמים הוציאו אותה מהכיתה. היא גם סיפרה כי בקונסרבטוריון שבו נערך קונצרט לא שיתפו אותה, למרות שהייתה תלמידה מצטיינת. היא ייחסה את שתי התקריות הללו להיותה יהודייה.

בבית, סיפרה האישה, חיו באווירת פחד ואמרו לה להיזהר. לאבא שלה הייתה חנות שלקוחותיה הלכו והתמעטו, והדבר הציק לו. וכאשר טיילו ברחוב, אמה החזיקה אותם חזק והיא ידעה שהיא צריכה לפחד, אבל לא ידעה ממה. הם עברו בספינה מיוגוסלביה לטורקיה ומשם ברכבת עד ראש הנקרה. היא חשבה שמדובר בטיול. היא זוכרת שהם נטלו איתם רק מזוודה אחת. בהמשך העבירו אותם לקפריסין ורק אז קיבלו אישור רשמי להיכנס לארץ.

בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי מנקודת מבטה המבולבלת של ילדה צעירה היא לא יכולה הייתה להבהיר מה היו תחושותיהם הסובייקטיביות של הוריה בהחלטתם לעזוב את בלגרד ולעלות ארצה. מבחינה אובייקטיבית התקשה בית המשפט לגשר על פער של שנתיים בין תאריך עליית המשפחה ארצה ובין פלישת הנאצים ליוגוסלביה.