הלצה עתיקה מספרת על שלושה חסידים ששחו זה לזה מנפלאות אדמו"ריהם.
האחד סיפר על אישה עקרה שהרבי שלו הביא לפקידתה בכוח תפילתו.
השני סיפר על חולה מסוכן שהרבי שלו הצליח להעמידו על רגליו בכוח התיקונים שעשה.
השלישי סיפר שהרבי שלו ראה בחלומו שהנה עוד רגע קט העולם חרב והופך לתוהו ובוהו. והנה, בכוח התפילה והתיקונים, הצליח הרבי לבטל את הגזירה ולהעמיד עולם מלא, מרמש ועד ציפור כנף, על מכונו.
חלק ניכר מהדיונים על תקציב המדינה פועלים בדרך שאפשר לכנות אותה "שיטת העיזים וההישגים". היא עובדת בצורה מאוד פשוטה: תפקידו של נבחר הציבור הוא להביא הישגים לקהל בוחריו. נבחר ציבור שיוצא מדיוני התקציב כפי שנכנס אליהם, נכשל לכאורה בתפקידו. לכן לא משנה מה הפוזיציה שבה הוא עומד, חבר כנסת, סגן שר או שר, יעשה הכול כדי לצאת מדיוני התקציב עם סעיף, שניים או שלושה, שאותם יוכל להציג לבוחרים כהישג.
עד כאן לא חידשתי כלום. אלא שבשלב זה גם מתחילה הבעיה. הישג היא מילה מכובסת. המילה המדויקת על מנת לתאר את העניין פשוטה הרבה יותר: כסף. כשאנחנו מדברים על הישגים, אנחנו בסופו של דבר מדברים על שקלים, הרבה מאוד שקלים. כאשר נבחר ציבור מבקש להשיג דבר מה בשביל בוחריו, יש בצד השני צ'ק שאמור להירשם וסעיף תקציבי שאמור להתנפח, ואת הכסף הזה צריך להביא מהיכן שהוא. שני הצדדים בעסק הזה, משרד האוצר מחד והפוליטיקאים מאידך, יודעים שאין מספיק כסף בשביל לארגן מספיק הישגים לכולם. לכן, בשלב הזה בדיוק, נכנסת לפעולה שיטת העיזים וההישגים.
אם היינו רוצים להיות ציניים לחלוטין, היינו מתארים את זה כמו משחק תפקידים או מספרים לכם על הסכם חשאי. בפועל, זה לא ממש עובד כך. אנשי האוצר מוציאים מהמגירות את כל הגזירות האפשריות: קיצוץ מצד ימין וקיצוץ משמאל, ביטול ההנחות למגזר אחד וביטול הפטורים למגזר שני, מפעל פלוני יצומצם ומפעל אלמוני ייסגר. באוצר מוציאים הכול מהבוידעם, גם דברים שאין שום סיכוי בעולם שיקרו. כל אלו מכונים כמובן עיזים, על שם אותה העז מהמעשייה החסידית הידועה שעליה לא נחזור כאן.
בשלב זה נזעקים כמובן הפוליטיקאים, וכל אחד מנסה להגן על הדברים הקרובים ללבו. וכך מתבטלת גזירה א', ולאחריה גזירה ב' וגזירה ג' וכך הלאה. והנה פוליטיקאי פלוני מתפאר בהישג, פוליטיקאי אלמוני משיג הישג, וגם לפלמוני עוד נשאר מה להשיג. וכך העולם, שהנה עוד רגע קט היה הופך לתוהו ובוהו, נותר בדרך פלא ממש על מכונו. אלו הכניסו עיזים, אלו השיגו הישגים, ואם גם הבוחרים מרוצים, הרי שכולם יחד יכולים להודות לאלוקים.
פנסיה מוקדמת מדי
פעם בשבועיים-שלושה אפשר לשמוע בתקשורת הכלכלית, ולפעמים גם בכלי התקשורת המרכזיים, על מקום עבודה שנפתחת בו לעובדים הוותיקים תוכנית פרישה מרצון.
במקום לפטר עובדים שמעוניינים להמשיך ולעבוד, פונים לשכבת העובדים הבוגרים ומציעים להם לסיים את עבודתם מוקדם מהצפוי. בדרך כלל אלו בני ה‑55 ומעלה, לעתים רף הגיל אף גבוה מעט יותר. ההצעה כוללת בדרך כלל רכיב אחד עיקרי: מענק פרישה משמעותי מאוד או קצבת גישור. מטרת הקצבה או המענק היא לאפשר לעובד לחדול לעבוד עוד לפני הגיל שבו הוא יהיה זכאי לתשלומי הפנסיה על פי ההסדר הספציפי הנוגע לו.
בתקופה האחרונה שמענו על הסדר מסוג זה בכימיקלים לישראל. יש גם מקומות עבודה שבהם מדובר בהסדרים שנהוגים באופן רציף, במטרה לסייע למה שמכונה ריענון השורות. על מקומות העבודה הללו נמנים מרבית הבנקים הגדולים וכמה חברות ממשלתיות לשעבר שהפכו לחברות פרטיות. מקום העבודה מרוויח הקטנה של מצבת העובדים (לא מול כל עובד שפורש נכנס עובד חדש) והצערה של הגיל הממוצע שלהם. העובדים מרוויחים עוד כמה שנים של חופש לכאורה, וזאת במימון המעביד.
אם כולם מרוויחים, אז איפה הבעיה? היא נמצאת בשני מישורים עיקריים: המערכתי והאישי. במישור המערכתי מתרחשת תופעה שבמהותה פועלת בדיוק בכיוון ההפוך למגמה הרצויה, שבה גם פועלת המדינה. עם הארכת תוחלת החיים, היה רצוי להאריך גם את תוחלת שנות העבודה של העובדים. במקום זה אנחנו מייצרים שכבה מתרחבת והולכת של פנסיונרים שמתחילים מוקדם מדי את שלב הקפאת ההכנסות בחייהם, שבא לא פעם יחד עם אכילת חסכונות מסוימת. כשכל זה מתחיל בגיל 67 או אפילו 65 זה נסבל. אבל מ‑55 או 57 זו כבר במקרים רבים בעיה לא פשוטה.
במישור האישי, תוכניות כאלה מפעילות לחץ, לא תמיד הוגן, על העובדים המבוגרים יותר לפרוש. לעתים מה שמוגדר כפרישה מרצון הוא לא ממש מרצון, ולעתים הפיתוי הכספי מוצג באופן מרשים מכפי שהוא באמת. הבעיות מתחילות כאשר לעובד נותרות במקום 10‑15 שנים של חיים בריאים אחרי הפרישה מספר כמעט כפול של שנים. זה פרק זמן ארוך מאוד, לעתים ארוך מדי, של חיים מחוץ למעגל העבודה שהוא הגורם נותן הערך העצמי המרכזי בחייהם של רבים. תוצאות תופעת הפרישה המוקדמת טרם נחקרו די צורכן, וייתכן שהגיעה העת לבדוק את הדברים בצורה מדעית יסודית יותר.