קל לנתב את הכעס של תושבי דרום תל אביב אל בית המשפט העליון. ואכן, שרי פנים, שרים לביטחון פנים או סתם חברי ממשלה בהווה ובעבר עשו ועושים זאת.
קל להשליך את הכישלון (היחסי יש לומר) במיגור תופעת ההסתננות לישראל ובשליחת האפריקאים חזרה למדינותיהם על ההתערבות של השופטים בחקיקת הכנסת ובמהלכים שיוזמת הממשלה.
נראה שחברי הכנסת וחברי הממשלה היו אסירי תודה לשופטים לו היו מתערבים גם בחקיקה ובמדיניות שנועדו להילחם ביוקר הדיור. אז היו יכולים נבחרי הציבור לתרץ את חוסר האונים שלהם גם בסוגיה הזאת.
לפחות בסיבוב הזה, השופטים סייעו למלחמה בהסתננות יותר מאשר הזיקו לה. משמעותו של פסק הדין שפורסם השבוע היא שכל העיצומים הקבועים בחוק קיבלו גושפנקה חוקית. הסעיף היחיד ששונה הוא הגבלה על חיוב המסתנן לבלות במתקן השהייה הפתוח חולות. החוק המקורי אִפשר לשלוח מסתננים ל‑20 חודשים במתקן. בג"ץ הגביל את העניין ל‑12 חודשים.
הכותרות שמדברות על 1,200 מסתננים שיחזרו לרחובות בעקבות פסק הדין, שוכחות לספר ש‑1,200 אחרים יוכלו להישלח לשם במקומם. במתקן חולות יש כ‑3,300 מקומות. מספר המסתננים השוהים כרגע בארץ אינו נופל מ‑45 אלף. כך שגם אחרי פסיקת בג"ץ, וגם בהנחה שאי אפשר יהיה להחזיר אדם אל המתקן כעבור תקופה מסוימת, הרי שמבחינת מספר המסתננים ברחובות פסיקת בג"ץ לא תשנה דבר, לפחות ב‑15 השנים הקרובות.
הפקולטה לניהול לא שקוף
"העולם הזה הוא משל", אומר הפתגם, "והנמשל הוא כסף".
קחו למשל מקרה יוצא מן הכלל: העתירה שהגישו ראשי האוניברסיטאות בישראל לבג"ץ בשם העיקרון המקודש של החופש האקדמי. הנמשל היה כסף. הפער בין היומרה לדבר בשם ערכים נעלים ובין הכוונה להמשיך בהתנהלות לא שקופה ומופקרת בכספי ציבור, הוליד פסק דין קצר מאוד וחד משמעי של שופטי בית המשפט העליון.
קשה לחשוד באנשים שפרנסתם על חוכמתם כמו חברי ועד ראשי האוניברסיטאות, שלא צפו את הסיכון העצום להיזרק מבג"ץ בבושת פנים. אבל האלטרנטיבה הייתה לא רק להיכנע בלי קרב לדרישת האוצר לפיקוח על חריגות השכר במוסדות האקדמיים, אלא גם להרים ידיים בניסיון של האוניברסיטאות לשמר את האפשרות להעניק לסגל הקדמי הבכיר שלהן פנסיה תקציבית.
לפני שנתיים פסקה נשיאת בית הדין הארצי לעבודה נילי ארד כי אוניברסיטת תל אביב לא תוכל לשלם פנסיה תקציבית למרצים שהחלה להעסיק מאז שנת 2003. האוצר טען בבית הדין כי לא ייתכן שבאוניברסיטאות ימשיכו להעמיק את השיטה שכרתה למשק הישראלי בור אקטוארי, בעוד בכל השירות הציבורי עברו העובדים כבר מזמן לפנסיה צוברת. האוניברסיטה וועד העובדים טענו לזכותם להמשיך ולשלם את הפנסיה התקציבית בשם החופש האקדמי, אך נדחו. הם עתרו לבג"ץ, ושם צירפו את הערעור לעתירה כללית של ועד ראשי האוניברסיטאות שביקש להיפטר אחת ולתמיד מפיקוח ממשלתי.
חוק במדינת ישראל הוא חוק. זאת יודע כל מי שמגיע לחזות בהריסות בבית אל או במגרון. אבל למרות זאת הצליחו ראשי האוניברסיטאות שלא לציית לו במשך שנים, והתישו את פקיד האוצר בהתכתבות אין-סופית ובהסברים מדוע הם אינם חייבים להם דין וחשבון. בשנת 2006 נקלעו רבות מהאוניברסיטאות למשבר כלכלי, והאוצר התנה חבילת סיוע בהסכמה לדיווח ולפיקוח. האוניברסיטאות חתמו בלית ברירה, ומיד אחרי שקיבלו את הכספים חזרו לגרור רגליים. לבסוף עתרו לבג"ץ וביקשו להסיר מהן את עול הפיקוח אחת ולתמיד. "למעשה, ואם נקלף את הטענה ממחלצותיה", כתבה הנשיאה נאור פשוט ולעניין, "העותרים אומרים כך: את כספי המדינה ניטול, אך מה נעשה בהם זה ענייננו אנו".
נאור ציינה כי האוניברסיטאות לא הצליחו כמובן להצביע על פגיעה קונקרטית בחופש האקדמי, שנגרמה כתוצאה מפעילות הפיקוח של האוצר. "אזכיר כי כל שבסמכות האוצר הוא לקבוע את תנאי השכר והתגמול בתפקיד מסוים. אין בסמכותו לקבוע מי ישמש באותו תפקיד, מה יהיה תפקידו, וכיצד יבצע תפקיד זה", כתבה הנשיאה. "אכיפת חוק יסודות התקציב נועדה אך כדי לוודא שמשאבי המדינה המוקצים לעותרים אכן ישמשו למטרה שלשמה הוקצו. בנסיבות אלה הפגיעה בחופש האקדמי, אם קיימת כזו בכלל, היא פריפריאלית בלבד".
שוויון יצירתי
לא שהיא המציאה את זה, אבל טוב לשמוע את הפרשנות היצירתית שהולכת ורווחת בעולם המשפט שלנו למושג שוויון, והפעם מפיה של שופטת בית משפט השלום ברמלה רבקה גלט.
העניין חשוב במיוחד, שהרי השוויון הוא ערך חוקתי עליון מאז שנשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק הקיש אותו במשתמע מתוך חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
מדובר היה בתיק שגרתי של אלימות במשפחה. מצב כלכלי קשה. תקופה קשה של אחד מבני הזוג. מתח בבית. מריבה שמידרדרת לחילופי עלבונות, ואז שתי מכות שמונחתות. תלונה במשטרה שנעשית בחמת זעם. מעצר. חקירה. וכתב אישום שמוגש הרבה אחרי שהרוחות נרגעו והשלום שב לשכון בבית. ההליך המשפטי מביך את בני הזוג, שרק מתחננים למערכת שתניח מעט לצדק, ותעזוב אותם לנפשם.
אלא שהפעם המכה הייתה האישה, והמוכה היה הבעל שעמד על דוכן העדים וניסה להמעיט ככל האפשר בחומרת התקרית. התביעה, כבמקרים מעין אלה, התעקשה להמשיך ולנהל את ההליך בשם השאיפה למיגור תופעת האלימות במשפחה. אלא שהיא הוסיפה הפעם נימוק נוסף: "עיקרון השוויון מחייב העמדה לדין של הנאשמת, על מנת להראות כי אין התביעה מבחינה בין נשים לגברים".
למרבה השמחה השופטת גלט השיבה את השלווה לעוד בית בישראל כשבחרה לסיים את ההליך המיותר בזיכוי בנימוק של זוטי דברים, אבל גם התייחסה לעיקרון השוויון בפני החוק שעליו עמדה התביעה. "השוויון המושג על ידי הגשת כתבי אישום באופן ניטראלי כביכול כנגד גברים ונשים שביצעו עבירות אלימות במשפחה, ללא כל הבחנה, הוא שוויון מכאני-פורמאלי המניח זהות עניינית בין גברים לנשים בנקודת המוצא", כתבה השופטת. "ואולם, זהות שכזו אינה מתקיימת במציאות. המציאות מצביעה על פער עצום בין כמות עבירות האלימות המבוצעות בידי גברים, בייחוד כלפי בנות זוגם, לבין כמות העבירות הללו המבוצעות בידי נשים. ניתן ללמוד על פער זה מתוך נתוני הפשיעה שמפרסמת משטרת ישראל בכל שנה".
גלט כותבת כי מדובר בשוויון שטחי, "מכאני", ומציעה להכיל תחתיו שוויון מורכב יותר, "מהותי, אריסטוטלי", כזה שמיושם "מתוך התחשבות בשונות הבסיסית, ובמטרה להשיג שוויון בקו הגמר". או בקיצור, שוויון לא שווה, ובעיקר כזה שנתון לפרשנות על פי השקפת עולמו של השופט.
"לפי גישה זו", מסבירה גלט, "אין למקם את מעשה העבירה של הנאשמת בהקשר העברייני הכללי, אלא מתוך מודעות לאי שכיחותה היחסית של אלימות מצד נשים". מעניין. על פי אותו היגיון, אשר נתמך בסטטיסטיקות של משטרת ישראל, יש להקל בשם השוויון המהותי על פשעי שנאה למשל שמבצעים יהודים כלפי ערבים. אך ייתכן כמובן שגם אני חוטא בצמצום יתר של מושג השוויון, והשוויון המהותי-אריסטוטלי מורכב הרבה יותר.
סליחה שלא הענשתי מספיק
ביום חמישי האחרון פרסם אתר החדשות 'וואלה' כתבה על גזר הדין של השופט צבי סגל בעניין שני אחים, מציתי בית הספר הדו-לשוני בירושלים.
בכתבה מצוטט בין השאר אביו של אחד התלמידים בבית הספר שהגיע כדי לשמוע את פסק הדין. "כשיצאתי מהדיון, נקראתי אל השופט צבי סגל שגזר את העונש", סיפר האב. "הוא שאל אותי מי אני והשבתי שאני אחד ההורים. השופט סגל אמר לי: 'תקראו את גזר הדין ותבינו שלא יכולתי לתת עונש חמור יותר'".
אמנם בתקשורת הביעו אכזבה מרה מפסק הדין של סגל (שנתיים וחצי מאסר בפועל), והשופט סגל בתוך עמו הוא חי, אבל טרם נשמע ששופט מביע צער בפני אדם שקשור לתביעה על כך שלא יכול היה להטיל עונש כבד יותר. העניין מסובך עוד יותר, שכן השופט אמור לגזור את דינו של נאשם שלישי בפרשה.
מדוברות הנהלת בתי המשפט נמסרה התגובה הבאה: "השופט סגל לא שוחח עם איש בלשכתו. הדברים המיוחסים בכתבה האמורה אינם מדויקים, והם נאמרו באולם בנוכחות קהל רב. בצאת הציבור מן האולם, אחד הנוכחים התקרב, קד קידה מנומסת כלפי השופט ואמר 'תודה'. השופט התעניין מי הוא (לא היה ברור אם מדובר במורה או בהורה) והוא השיב כי הוא אחד ההורים. נאמר לו כי מומלץ לקרוא את כל נימוקי גזר הדין ולא להסתפק רק בתוצאה אשר הוקראה באולם. הסיפא, החל במילה 'ותבינו', לא נאמרה, לבטח לא בנוסח זה".