מינויו הוא פתרון קל, אך זמני. מנדלבליט עם נתניהו
מינויו הוא פתרון קל, אך זמני. מנדלבליט עם נתניהוצילום: ישראל סאלם, פלאש 90

לפעמים גם אני מרגיש כמו הביטחוניסטים האלה שמעדיפים את הנשיא אובמה על ראש הממשלה נתניהו. טוב, לא בנושא הגרעין האיראני, אבל מבחינת יכולתו להגשים את סדר היום של מצביעיו, אובמה מביס את נתניהו בקלות.

הנשיא האמריקני נבחר ב‑2008 על בסיס הבטחה שהוא יהיה נשיא שישים את כל המחלוקות מאחור. כנראה שהוא שעה לייעוץ שהעניק יוזף סטאלין לנשיא פרנקלין רוזוולט בשעה שפעלו כבעלי ברית במלחמת העולם השנייה.

סטאלין לא הבין למה רוזוולט מתעקש על כניעה של היפנים ללא תנאי. תשיג מהם את הכניעה, ואחר כך תהפוך אותה לכניעה ללא תנאי, יעץ לרוזוולט. כך פעל אובמה. ראשית דאג להיבחר, ואז דחף במרץ סדר יום שמאלני בנושאי פנים וחוץ בצורה הדורסנית ביותר.

נתניהו פועל הפוך. הוא נבחר על בסיס מצע לאומי מוצהר, ואז התכחש לבוחריו הפראיירים. הדוגמה האחרונה היא יירוט הצעתה של שרת המשפטים איילת שקד לפצל את תפקיד היועץ המשפטי מהתביעה הכללית. "זה מסוכן", הסביר נתניהו ולא פירש.

למה התכוון נתניהו? הרי לא מדובר בסכנה למדינה, היות שישראל היא כנראה המדינה היחידה בעלת היצור הדו-ראשי המשונה הזה. אולי כוונתו שזה מסוכן לראש הממשלה להסתכסך עם הפרקליטות? אם כך, זו סיבה נוספת להפריד מהר בין שני התפקידים.

נתניהו כנראה מעדיף את שיטת הפלסטר. אם התפקיד יעבור לידיו הטובות של מזכיר הממשלה הנוכחי והפצ"ר לשעבר אבי מנדלבליט, מי זקוק לרפורמה. סביר להניח שמנדלבליט, שמגיע מתפקיד מזכיר הממשלה, יהיה מינוי נוח לרשות המבצעת ולא ידחוף את האף להעדפות התקצוב של השרה מירי רגב. אבל עדיף לפתור את הבעיה לצמיתות מאשר להישען על תיקון פרסונלי זמני.

מה שבוודאי נכון הוא שלא מנמקים החלטה כזאת בצמד המילים "זה מסוכן". המינימום הדרוש הוא שיוקדש לסוגיה דיון בממשלה ותינתן לכל שר זכות להביע את דעתו. אחר כך תהיה לראש הממשלה הסמכות לסכם את הדיון ולהכריע במקרה של תיקו. אחרת, שוב מדובר בזלזול בשותפה הקואליציונית ובעלבון לאינטלגנציה של בוחריה.

מסתננים, לכו לישראל

לפני שבועיים אירחה נציגות האיחוד האירופי את כתבי המגזר לארוחת צהריים עם השגריר האירופי לישראלי לארס פאבורג-אנדרסן, שהוא מקצוען מדרגה ראשונה.

הקשיתי עליו בהסתמכותי על הדו"ח של ארגון NGO Monitor, איך ייתכן שהאיחוד מממן לא רק ארגונים בלתי ממשלתיים מהצד האולטרה-שמאלי של המפה אלא גם ארגונים שפועלים לטובת המסתננים, וזאת כאשר אירופה מתמודדת קשות עם בעיה דומה. השגריר ענה שאירופה עשתה את שלה בנדון, ובאופן יחסי ישראל עדיין לא מילאה את חלקה.

כאשר אנחנו בודקים את עמדות האיחוד האירופי, לפעמים נוח לנו לחפש את המניע בשורשים אידיאולוגיים, כמו היותו של האיחוד ארגון פוסט-לאומי מובהק המבקש לבוא חשבון עם ישראל בעלת הנטייה האנכרוניסטית לשמר את צביונה הלאומי והדתי. לחילופין אנחנו תולים את הבעיה בהתפרצות הנגיף האנטישמי שאירופה לא הצליחה למגר עד הסוף. אבל ייתכן שהפתרון פשוט יותר.

די אם נתבונן בהתמודדות הבלתי מוצלחת של אירופה עם הבעיה. אין מדובר רק בקליטת המהגרים, אלא בניסיון של כל מדינה אירופית לגלגל אותם לפתחה של רעותה באיחוד. הסמל המובהק הוא מחנה האוהלים בעיר קליי שבצרפת, בפתח האירופי של מנהרת התעלה, שבו מתכנסים אלפי פליטים שמבקשים לעבור לבריטניה, שם התנאים הכלכליים טובים יותר מאשר בצרפת.

שלטונות צרפת ספק עוצרים וספק מעודדים את הזרם הזה להגיע לבריטניה. אולי לאירופים פשוט נפל ההאסימון שכל אריתריאי שמגיע לדרום תל אביב הוא אריתריאי אחד פחות שמגיע אליהם.

רבנות במשבר

בבחירות האחרונות התחרו רשימות הבית היהודי ויחד על תמיכת הרבנים, ואירע פילוג בשורות רבני הציונות הדתית. כעת, עם ההחלטה להקים בית דין עצמאי לגיור שיפעל במנותק מהרבנות הראשית, נגיע למצב הפוך: הרבנים יסתכלו לצד מי מתייצבים הפוליטקאים של הציונות הדתית. קשה יהיה לח"כים להתחמק מהבעת דעה בנושא, גם אם מאוד ירצו בכך.

אפשר להזדהות בהחלט עם כאבו של הרב חיים דרוקמן. רוב שנותיו של הרב דרוקמן הרבנות הראשית הייתה בידי הציונות הדתית, ובוודאי קיווה הרב לראות את הרבנות מחדשת את ימיה תחת הנהגה כזאת. ייתכן שאם היינו מתנהלים ביותר אחריות ופחות פלגנות הדבר היה מתגשם, לפחות חלקית.

הרב דרוקמן נתן ביטוי לכך באומרו: "יכלה להיות רבנות אחרת, ובפעם הבאה צריך לדאוג שתיבחר רבנות אחרת". אבל גם אם היינו מצליחים, הציבור החרדי מעולם לא כיבד את מוסד הרבנות הראשית. הוא פשוט הפעיל אותו בשלט רחוק מרחוב הקבלן או מדירותיהם של גדולי הציבור הליטאי, שגישתם לתפקיד התאפיינה בבחירת הרב מצגר על פניו של הרב אריאל.

הרב דרוקמן משווה את הפגיעה במעמד הרבנות הראשית בנושא הגיור לפגיעה במעמדה בנושא הכשרות. שוב עולה השאלה האם נוכח המצב הקיים, שבו בד"ץ בית יוסף משגשג לצד ראשון לציון מבית יוסף, נותרה תקווה כלשהי שהרבנות תחזור להוביל בתחום הכשרות. אבל בדבר אחד צודק הרב דרוקמן: התכחשות הציבור החרדי לרבנות הראשית היא מכה קשה, אבל התכחשות הציונות הדתית למוסד הזה היא מכה אנושה. הגענו לנקודת היאר ברכען (כן לשבור) המפורסמת של זאב ז'בוטינסקי.

הרבנים שהקימו את 'גיור כהלכה' הם אנשים אחראיים, שהרגישו שבאו מים עד נפש עם ביטול תיקון חוק הגיור והזובור שנעשה לרב שלמה ריסקין בידי אותה רבנות ראשית. אבל אין ספק שאנחנו עומדים על סף מחלוקת, ורבני ומנהיגי המגזר יידרשו להרבה מאוד בגרות ואחראיות על מנת לנהל אותה.