בתערוכה חדשה המוצגת בקומת הגלריה של עזריאלי בתל אביב מציגה האוצרת יאירה יסמין שורת צילומים שצילם ד"ר רפאל שפירנגמן בימים בהם נשלח על ידי המוסד למשימות רפואה בכורדיסטאן.
על התערוכה 'לבי עם כורדיסטאן' שוחחנו עם ד"ר שפרינגמן (85) המציין כי מצא לנכון לקיים את התערוכה כחלק מתחושתו האישית סביב המתרחש כיום בכורדיסטאן כאשר לוחמים כורדים בולמים בגופם את אנשי דאע"ש, ולנוכח ההפקרה ארוכת השנים של ארה"ב את כורדיסטאן כבר מימי שלטונו של סאדאם חוסיין בעיראק.
בסתיו 1966' נשלח שפרינגמן לכורדיסטאן. הוא אמנם חלם להיות פסיכיאטר אך ניסיונו כרופא גדודי בצנחנים הספיק כדי לשלוח אותו למשימות רפואה והדרכה בכורדיסטאן.
"הכורדים היו אז במלחמה נגד השלטון העיראקי והיו להם הרבה נפגעים. העזרה הייתה גם צבאית שזה לא השטח שלי, אבל ידוע לי גם על זה. עזרנו להם להביס את הצבא העיראקי באופן זמני", הוא מספר.
אנשי הרפואה שנשלחו לכורדיסטאן על ידי המוסד עסקו הן בריפוי פצועים ונפגעים בקרבו והן בהדרכת הלוחמים בעזרה ראשונה בשטח תוך כדי קרב. "גרנו באוהלים. בחוץ הייתה טמפרטורה של מינוס 15 מעלות. לעיתים לא היה לנו אוכל. הייתי צלף ולעיתים נאלצנו לצוד סנאים למאכל".
על תחושת הסכנה שהייתה או לא הייתה באותם ימים הוא מספר כי העיתוי אמנם היה שביתת נשק מול העיראקים ולא הייתה סכנה מיידית "אבל היתרו בנו שאם משהו משתבש אנחנו צריכים להימלט על סוסים אל הגבול האיראני. חיינו במתח כל הזמן. ביקשו מאיתנו לא לדבר עברית בנוכחות המקומיים. לא כל כך עמדנו בזה", הוא מעיר.
אל תוך הימים המתוחים הללו נכנס התחביב האישי של שפרינגמן – הצילום. "ההובי הזה נולד בי כשהייתי בן שבע אחרי שפתחתי מצלמת בוקסה ושרפתי להוריי כמה פילימים חשובים...", הוא מספר. מאוחר יותר השתלב תחביב הצילום בכתיבה אך נותר התחביב העיקרי.
צילומיו של שפרינגמן כוללים דמויות בנסיבות שונות, נופים ועוד. הוא עצמו מזכיר את ראש השנה הכורדי שנחגג בסמוך למועד בו חוגגים את חג הפורים אצלנו, בחג זה מתלבשים במיטב המחלצות ומועד זה נוצל גם הוא לצילומים ססגוניים.
שפרינגמן מעיר ומציין כי באמתחתו צילומים רבים נוספים שלא היו רלוונטיים לתערוכה ולכן נותרו מחוצה לה, גם בשל חוסר במקום. הוא מספר כי שש או שבע שנים לאחר שובה של המשלחת ההיא מכורדיסטאן הוסר הלוט הסודי מעל הנסיעה ומערכת הביטחון החלה להשיב לו ציוד שנלקח ממנו עם שובו ארצה. בין הציוד הזה היו יומן שכתב, סרט שצילם וצילומים רבים, חלקם לא הושבו לו עד היום בשל קושי למצוא אותם בנבכי המחסנים.
לדבריו תמונות כללו נופים בלבד הוחזרו לו ביתר קלות מאשר תמונות ובהן דמויות שצולמו. עוד הוא מוסיף כי תמונתו של בראזני, מפקד הכוחות הכורדיים שעמו היה בקשר אמיץ, לא נמסרו לו. על הקשר עם המנהיג הכורדי שלימים הקים את המפלגה הכורדית הגדולה בעיראק הוא מספר: "הייתי בן 36 והוא כבן 60, תמיר, יפה תואר שהשיבה טרם זרקה בשערו. עיניו החודרות העידו על נחישות ואומץ. שחקתי אתו שח, וכשחקן לא חזק ידעתי שאנוצח, אך דרכו של ברזאני לנצח הייתה ייחודית; חייל אחרי חייל היה מוריד לי ורק כשנותר לי המלך לבדו היה מכריז על ניצחון".
כאשר נודע לבראזני כי המשלחת הישראלית מוצאת את עצמה לא פעם ללא מזון ונאלצת לצוד סנאים הורה לדאוג להספקת מזון סדירה וראויה לחבורה הישראלית.
"באותו חורף הכרתי מקרוב את האומה הכורדית האמיצה שנבגדה פעמים כה רבות על ידי האמריקאים שאיפשרו לסאדאם חוסיין להפציץ אותם ולמדתי לאהוב ולכבד אותה. גם כיום לוחמת האומה הכורדית על נפשה נגד הברבריות של דעאש, על כן חשבתי לנכון להציג חלק מחוויותיי באותו חורף מכונן בחיי", דברי שפרינגמן.
